עורך דין יהודי נגד רבה אורתודקסית: קרב הבחירות במנהטן שבו “ציונות” הפכה למילה שמפחדים לומר

באפר ווסט סייד שבמנהטן, אחת השכונות היהודיות המזוהות ביותר בארצות הברית, מתקיים בימים אלה מרוץ בחירות מקומי שנראה לכאורה שגרתי — אך בפועל חושף את אחד השסעים החריפים ביותר בתוך יהדות אמריקה של 2026. שני המועמדים יהודים. שניהם ליברלים, פרוגרסיביים ותומכי מדינת רווחה. שניהם מדברים על דיור בר־השגה, זכויות עובדים ומאבק במדיניות דונלד טראמפ. אבל בכל הנוגע לישראל, לציונות ולתחושת הביטחון של יהודים בניו יורק — המרחק ביניהם עצום.

אלי נורת'רופ, סנגור ציבורי ותומך בולט של ראש העיר זוהראן ממדאני, הפך בשבועות האחרונים לדמות שמעוררת ויכוח סוער בשכונה. במהלך ריאיון עמו שלף מתיקו גיליון של כתב העת היהודי־אמריקאי “מומנט”, שאותו ייסד הסופר וזוכה פרס נובל אלי ויזל, והפנה למאמר שכותרתו “המילה ציונות מתה”. המאמר טוען כי המונח “ציונות” איבד את כוחו המאחד והפך למטען פוליטי שמקשה על דיון ענייני סביב ישראל וזהות יהודית.

נורת'רופ לא הסתייג מהרעיון. להפך. “אני מסכים עם זה”, אמר. “אולי זה היה פעם מושג שימושי, אבל אני לא בטוח שהוא עדיין מועיל. אני לא רואה את עצמי במונחים של ציוני או אנטי־ציוני”.

הפער בין השניים מתחדד במיוחד סביב שאלת היחס לממדאני. בעוד נורת'רופ מתאר אותו כמי ש“הפך לקריקטורה ציבורית שלא בצדק” ומדגיש את היכרותם האישית רבת השנים, רוסקיי מקפידה לשמור על מרחק זהיר יותר. היא אומנם אינה יוצאת נגד ראש העיר באופן חזיתי, אך מדגישה כי תפקידה יהיה “להשמיע קול ברור גם כשלא נוח”.

עבור רבים בקהילה היהודית, דווקא באווירה הציבורית הנוכחית בניו יורק — שבה יהודים מדווחים על עלייה באיומים, הפגנות מול בתי כנסת וקריאות ל“גלובליזציה של האינתיפאדה” — מדובר באמירה שמרגישה הרבה מעבר לדיון סמנטי. מבחינתם, זו עדות לשינוי עמוק בזהות היהודית־ליברלית בעיר: מעבר מהגנה אינסטינקטיבית על ישראל לניסיון להתרחק ממנה פוליטית ותרבותית.

הביוגרפיה של נורת'רופ רק מחזקת את התחושה שהוא מייצג במדויק את האליטה היהודית־פרוגרסיבית של מנהטן. אמו משמשת עורכת השירה של אותו כתב עת שבו פורסם המאמר, והוא עצמו מזוהה במשך שנים עם ארגוני שמאל ליברליים בעיר. התמיכה שלו בממדאני — ראש העיר שעורר סערה לאחר שציין רשמית את “יום הנכבה” מחשבון עיריית ניו יורק וסירב לגנות הפגנות מול בתי כנסת — הפכה אותו לדמות מעוררת מחלוקת גם בקרב יהודים דמוקרטים.

מולו ניצבת הרבה סטפני רוסקיי, אחת הדמויות הבולטות בזרם היהודי־ליברלי בעיר. רוסקיי, שכיהנה בתפקידים בכירים בסמינר התאולוגי היהודי ופעלה במשך שנים בארגוני סיוע יהודיים, מנהלת קמפיין שמציג אותה כמועמדת שעשויה להפוך לרבה הראשונה בהיסטוריה שנבחרת לאסיפה המחוקקת של מדינת ניו יורק. עבור תומכיה, מדובר לא רק בפריצת דרך סמלית אלא בניסיון להחזיר לקהילה היהודית קול ברור יותר בתוך הפוליטיקה המקומית.

הפער בין השניים מתחדד במיוחד סביב שאלת היחס לממדאני. בעוד נורת'רופ מתאר אותו כמי ש“הפך לקריקטורה ציבורית שלא בצדק” ומדגיש את היכרותם האישית רבת השנים, רוסקיי מקפידה לשמור על מרחק זהיר יותר. היא אומנם אינה יוצאת נגד ראש העיר באופן חזיתי, אך מדגישה כי תפקידה יהיה “להשמיע קול ברור גם כשלא נוח”.

אחד העימותים המרכזיים בין השניים נוגע להצעת חוק שנועדה ליצור “אזורי חיץ” סביב בתי כנסת בזמן הפגנות — יוזמה שעלתה בעקבות שורת מחאות אנטי־ישראליות מול מוסדות יהודיים בעיר. רוסקיי תומכת במהלך וטוענת כי מדובר בצורך בסיסי של ביטחון אישי וחופש פולחן. נורת'רופ מתנגד. לדבריו, החוק פוגע בחופש הביטוי ואינו פותר את שורש הבעיה.

מצד אחד, נורת'רופ מודה כי יהודים רבים בעיר חשים מאוימים. מצד אחר, הוא מתעקש שהפתרון צריך להיות דיאלוג בין־דתי וחיזוק קשרים קהילתיים — לא חקיקה מגבילה. אלא שעבור לא מעט מתושבי השכונה, במיוחד אחרי חודשים של הפגנות סוערות מחוץ לבתי כנסת, זו נשמעת כמו תשובה תיאורטית למציאות מאוד מוחשית.

גם ביחס לישראל עצמה נורת'רופ מציג עמדה מורכבת וזהירה. הוא אינו קורא לחרם על ישראל ואינו מתנער מקיומה, אך תומך בהגבלת תרומות מניו יורק להתנחלויות ביהודה ושומרון. במקביל, הוא מדגיש שוב ושוב כי סדר העדיפויות שלו הוא עניינים מקומיים — יוקר המחיה, דיור ותשתיות — ולא מדיניות חוץ.

אבל דווקא ההתעקשות הזו להפריד בין החיים היהודיים בניו יורק לבין ישראל היא שעומדת כעת בלב הוויכוח. עבור רבים בקהילה, השאלה כבר איננה רק פוליטית אלא זהותית: האם אפשר להיות מנהיג יהודי בעיר שבה חיים יותר ממיליון יהודים — ובו בזמן להתרחק מהמונח “ציונות” דווקא בתקופה שבה יהודים מרגישים מותקפים ופגיעים יותר מאי פעם.

באפר ווסט סייד, המקום שבו בתי כנסת, מסעדות כשרות ובתי ספר יהודיים נמצאים כמעט בכל רחוב, הדיון הזה כבר מזמן אינו תיאורטי. הוא מתנהל ברחובות, בבתי הכנסת, בארוחות שישי ובקלפיות. והתחושה בקרב רבים היא שהבחירות המקומיות האלה הפכו לקרב גדול בהרבה — על השאלה מה בכלל מותר ליהודי אמריקאי לומר היום בקול רם.