מחנות מעצר לציונים אמריקאים: המועמדת הדמוקרטית שהציתה סערת ענק בארצות הברית

בעידן שבו גבולות השיח הפוליטי באמריקה נדחקים שוב ושוב אל מחוזות קיצוניים יותר, גם ותיקי הפוליטיקה האמריקאית התקשו להסתיר השבוע את ההלם. מורין גלינדו, מטפלת מינית ופעילה חברתית מטקסס המתמודדת על מושב בבית הנבחרים, פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה הצהרה יוצאת דופן בחריפותה: אם תיבחר לקונגרס, כך כתבה, תהפוך את מתקן המעצר של רשות ההגירה והמכס האמריקאית בעיר קרנס ל“בית כלא לציונים אמריקאים ולסוכני רשות ההגירה לשעבר בגין סחר בבני אדם”.

אלא שגם בכך לא הסתפקה. בפוסט שהוסר בהמשך הוסיפה כי המקום ישמש גם “מרכז עיקור לפדופילים”, שלדבריה “רובם כנראה ציונים”. בתוך שעות הפכה ההתבטאות לאחת הסערות הפוליטיות הגדולות של מערכת הבחירות בטקסס — ולאירוע שמטלטל את המפלגה הדמוקרטית הרבה מעבר לגבולות המדינה הדרומית.

גלינדו אינה מועמדת שולית לחלוטין. היא מתמודדת בבחירות המשנה בפריימריז הדמוקרטיים במחוז הקונגרס ה־35, אזור המשתרע על פני סן אנטוניו וחלקים מדרום טקסס ונחשב למעוז דמוקרטי מובהק. יריבה המרכזי הוא ג’וני גרסיה, לשעבר מנהל משא ומתן במקרי בני ערובה ודובר שירותי הכבאות של מחוז בקסר — מועמד מתון בהרבה, שאותו תיארה גלינדו כאדם המקורב ל“יהודים ולמקסיקנים עשירים”.

בריאיון לרדיו הציבורי של טקסס ניסתה גלינדו להתגונן מפני ההאשמות באנטישמיות, אך בפועל רק החריפה אותן. “אני לא אנטישמית”, אמרה, “הקשר הרומנטי האחרון שלי היה עם גבר יהודי”. מיד לאחר מכן הוסיפה: “אני נגד יהודים ציונים. יהודים ציונים שולטים במדיה שלנו, בבנקים שלנו ובכל הפוליטיקאים שלנו”.

הפער בין הדימוי הציבורי שלה לבין הדברים שפרסמה רק העצים את הזעזוע. גלינדו מציגה את עצמה כפמיניסטית וכפעילה למען מהגרים וזכויות אדם — עמדות המזוהות בדרך כלל עם מאבק נגד גזענות והדרה אתנית. אלא שמתחת לשפה הפרוגרסיבית צף בשבוע האחרון עולם רעיוני אחר לחלוטין: כזה שבו “הציונים” שולטים, לדבריה, בתקשורת, במערכת הבנקאית ובפוליטיקה האמריקאית, ומי שנאבק בהם מוצג כלוחם צדק.

בריאיון לרדיו הציבורי של טקסס ניסתה גלינדו להתגונן מפני ההאשמות באנטישמיות, אך בפועל רק החריפה אותן. “אני לא אנטישמית”, אמרה, “הקשר הרומנטי האחרון שלי היה עם גבר יהודי”. מיד לאחר מכן הוסיפה: “אני נגד יהודים ציונים. יהודים ציונים שולטים במדיה שלנו, בבנקים שלנו ובכל הפוליטיקאים שלנו”.

הניסיון להבחין בין “יהודים” לבין “יהודים ציונים” לא הרגיע כמעט איש בזירה הפוליטית האמריקאית. עבור רבים, מדובר בגרסה מודרנית של אחת מעלילות האנטישמיות הוותיקות ביותר — הטענה שיהודים שולטים במוקדי הכוח הכלכליים והפוליטיים. המבקרים טוענים כי השימוש במונח “ציונים” אינו משנה את מהות המסר, אלא רק מעניק לו עטיפה פוליטית עדכנית יותר.

מי שהגיב ראשון ובחריפות היה חבר הקונגרס הדמוקרטי ג’ארד מוסקוביץ מפלורידה, שכתב ברשת X: “המועמדת הפוליטית הראשונה שמציעה מחנות ריכוז ליהודים אמריקאים. זה צריך להיות בכותרות הראשיות בכל המדינה”. גם הסנאטור הדמוקרטי רובן גאייגו מאריזונה תקף את גלינדו וקבע כי “לא ייתכן שאדם כזה יכהן בתפקיד ציבורי”. ג’יימס טלריקו, אחד הכוכבים העולים של הדמוקרטים בטקסס, הודיע כי לא יתמוך בה גם אם תנצח בפריימריז.

אפילו הניו יורק טיימס, עיתון המזוהה בדרך כלל עם המרכז־שמאל האמריקאי, פרסם מאמר מערכת חריג שבו קרא במפורש לבוחרים הדמוקרטים שלא להצביע עבורה בסיבוב השני שייערך ב־26 במאי.

אלא שהסערה סביב גלינדו חשפה גם משחק פוליטי ציני במיוחד. לפי דיווחים בארצות הברית, ועד פעולה פוליטי בשם “ליד לפט”, המקושר לגורמים רפובליקניים, השקיע כסף בהפצת תעמולה שהבליטה דווקא את עמדותיה הקיצוניות. המטרה, לפי ההערכות, הייתה לדחוף אותה לניצחון בפריימריז הדמוקרטיים — כדי להפוך אותה בהמשך למועמדת שקל מאוד להביס בבחירות הכלליות.

במילים אחרות, יש מי שסבורים שהקיצוניות של גלינדו הפכה לכלי משחק פוליטי: לא משום שמישהו באמת מאמין בדבריה, אלא משום שהם מועילים אסטרטגית ליריבים הפוליטיים של הדמוקרטים.

אבל מעבר לציניות הפוליטית, הפרשה מעוררת שאלה עמוקה הרבה יותר: כיצד ייתכן שמועמדת שקוראת בפומבי להקמת מתקן כליאה ליהודים אמריקאים מצליחה בכלל להגיע למעמד פוליטי משמעותי לפני שנשמעת זעקה ציבורית רחבה? איפה היו מנגנוני הפיקוח של המפלגה? כיצד איש כמעט לא עצר את הדברים בזמן אמת?

ההיסטוריה מלמדת שרעיונות קיצוניים כמעט אף פעם אינם מופיעים ביום אחד. הם מתפתחים בהדרגה, מקבלים לגיטימציה דרך שתיקה, ומתחזקים כאשר הסביבה הפוליטית חוששת להגיב בזמן. גלינדו לא הסתירה את עמדותיה. היא פרסמה אותן בגלוי, בשמה ובחשבונות הרשמיים שלה. ובכל זאת, רק אחרי שחברי קונגרס החלו להתריע שמדובר ב“חדשות לאומיות”, הסיפור פרץ באמת לתודעה הציבורית.

הפריימריז הדמוקרטיים בטקסס ייערכו ב־26 במאי, אך עבור רבים בארצות הברית השאלה כבר מזמן אינה רק מי ינצח בבחירות. השאלה האמיתית היא עד כמה רחוק יכולה מפלגה גדולה באמריקה ללכת לפני שהיא מחליטה להציב גבול ברור.