ברוכים הבאים לאולימפיאדת הסמים: לאס וגאס ניסתה למחוק את גבולות הגוף האנושי

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

אולי בלי להתכוון, אותו רגע הפך לסמל המדויק ביותר של "אניהנסד גיימס", האירוע הכי שנוי במחלוקת בעולם הספורט בשנים האחרונות. תחרות שמבטיחה לפרוץ את גבולות הגוף האנושי באמצעות חומרים משפרי ביצועים, אך מגלה שוב ושוב שגם לסטרואידים, הורמונים ומיליארדי דולרים יש גבול.

מאחורי האירוע עומדת אידיאולוגיה קיצונית אך פשוטה: הטענה שהספורט המקצועני ממילא מלא בסמים, ולכן עדיף להפסיק להעמיד פנים. במקום מלחמה אינסופית בדופינג, "אניהנסד גיימס" מציעים מודל חדש — ספורטאים רשאים לקחת כל חומר שאושר רפואית בארצות הברית. טסטוסטרון, הורמון גדילה, פפטידים וממריצים אינם שערורייה כאן. הם חלק רשמי מהמשחק.

המארגנים מציגים זאת כמהפכת שקיפות. המבקרים רואים בזה ניסוי מסוכן בגוף האנושי.

מאחורי האירוע עומדת אידיאולוגיה קיצונית אך פשוטה: הטענה שהספורט המקצועני ממילא מלא בסמים, ולכן עדיף להפסיק להעמיד פנים. במקום מלחמה אינסופית בדופינג, "אניהנסד גיימס" מציעים מודל חדש — ספורטאים רשאים לקחת כל חומר שאושר רפואית בארצות הברית. טסטוסטרון, הורמון גדילה, פפטידים וממריצים אינם שערורייה כאן. הם חלק רשמי מהמשחק.

ומה שהתרחש בלאס וגאס הרגיש לעיתים כמו שילוב ביזארי בין אולימפיאדה, כנס ביוהאקינג ותערוכת טכנולוגיה של עמק הסיליקון. בבריכה ובמסלול התחרו ספורטאים משופרים כימית מול מצלמות נוצצות וקהל עשירים שהגיע לשמוע הרצאות על "אופטימיזציה אנושית". המיליארדר בריאן ג'ונסון, האיש שהפך את הניסיון להאט הזדקנות לאובססיה ציבורית, הסתובב במקום עם ציוד הגנה מהשמש. על הבמה הופיעה להקת "דה קילרס". ובשידור עצמו אחד הפרשנים אמר בגלוי: "אנחנו לא רק מפיקים תחרות — אנחנו גם מוכרים מוצרים".

לפחות בדבר אחד, אי אפשר להאשים אותם בצביעות.

אלא שאז הגיעה הבעיה האמיתית: הספורט עצמו.

רוב הערב לא סיפק את המהפכה שהובטחה. הרצים לא התקרבו לשיאים ההיסטוריים של יוסיין בולט. תחרויות הכוח הסתיימו בלי שבירת שיאי עולם. השחיינים שוב ושוב נעצרו קצת לפני ההיסטוריה. עם כל הכימיה, הרופאים, תוכניות החומרים והכסף — המציאות הייתה הרבה פחות דרמטית מהפרסומות.

ואז הגיע הרגע שהציל את האירוע.

השחיין היווני כריסטיאן גקולומייב קפץ למים במשחה ל־50 מטר חופשי ועצר את השעון על 20.81 שניות — שיא עולמי חדש. הוא זכה במיליון דולר במקום, ובסך הכול גרף מיליונים מהמיזם. עבור מארגני "אניהנסד גיימס", זה היה רגע ההוכחה שחיכו לו כל הערב: הנה, סוף סוף, גוף משופר ששבר גבול אנושי.

אבל גם ההישג הזה לא הצליח להשתיק את השאלה הגדולה באמת: האם זה עדיין ספורט?

מבקרי האירוע טוענים שהקסם של ספורט מקצועני נובע מהאמונה שהצופים רואים בני אדם דוחפים את עצמם לקצה האפשרי באמצעות כישרון, עבודה ומשמעת. ברגע שהמרכז עובר לכימאים, לרופאים ולמעבדות — משהו אנושי הולך לאיבוד.

מנגד, תומכי האירוע טוענים שהעולם הישן פשוט משקר. לדבריהם, האולימפיאדות והליגות הגדולות מלאות כבר שנים בחומרים אסורים, רק שבמערכת הישנה הכול מתנהל במחשכים. "אניהנסד גיימס", הם אומרים, לפחות כנים לגבי מה שקורה באמת.

וזה אולי הדבר שהופך את האירוע הזה לכל כך מטריד. לא בגלל השיאים שנשברו — אלא בגלל השאלה שהוא מכריח את עולם הספורט לשאול: אם הטכנולוגיה יכולה להפוך בני אדם למהירים, חזקים ועמידים יותר, האם בכלל נשאר גבול שאנחנו לא מוכנים לחצות?

בסוף הלילה עלתה להקת "דה קילרס" לבמה ופתחה עם השיר "יומן". "האם אנחנו בני אדם?" שר הסולן מול קהל המריע.

אחרי ערב של סטרואידים, הורמונים ומיליוני דולרים — זאת הייתה אולי השאלה הכי אמיתית שנשאלה שם.