לא תאמינו מה אנשים שכחו באובר: הרשימה שמגלה איך אמריקה באמת נראית

פעם בשנה מפרסמת חברת אובר את דוח האבידות שלה, ובכל פעם מחדש מתברר שמאחורי רשימת החפצים הנשכחים מסתתר הרבה יותר מאשר מידע על שירות לקוחות. מדובר למעשה בתמונת מצב חברתית מרתקת, כזו שמספרת לא רק מה אנשים שוכחים במכונית בדרך הביתה, אלא גם איך הם חיים, מבלים, עובדים ומתנהלים בעולם שבו הכול זמין, מהיר ולעיתים גם כאוטי.

הנתון הבולט ביותר השנה הוא כמעט בלתי נתפס: יותר ממיליון טלפונים ניידים נשכחו במכוניות אובר במהלך השנה האחרונה בארצות הברית. זהו הפריט הנפוץ ביותר ברשימת האבידות, בפער עצום מכל היתר. במבט ראשון מדובר בעוד נתון סטטיסטי, אך למעשה הוא משקף משהו עמוק יותר. הטלפון הנייד אינו עוד חפץ. הוא היומן, הארנק, המצלמה, אמצעי התקשורת, מאגר הזיכרונות והזהות הדיגיטלית של בעליו. כשאדם שוכח את הטלפון שלו, הוא למעשה משאיר מאחור חלק משמעותי מחייו.

אובר אוספת את הנתונים הללו כבר עשור, והמעקב אחריהם יצר מעין ארכיון תרבותי בלתי צפוי של החיים האמריקאיים. בשנים קודמות נשכחו ברכבים לובסטר חי, מסמכי גירושין, ארנב צעצוע ואינספור חפצים יוצאי דופן אחרים. השנה נבחר האקווריום הענק כפריט החריג ביותר שנשכח ברכב.

אבל הטלפונים הם רק קצה הקרחון. הרשימה שפרסמה אובר השנה נראית לעיתים כמו תסריט של קומדיה. בין הפריטים שנשכחו נמצאו ציוד ריתוך, שרביט קסמים, שתי שמלות כלה, עין תותבת של ילד, שן תותבת עטופה בממחטה, מכל חמצן רפואי, אקווריום ענק מלא בדגים, יותר מארבע מאות סופגניות, עשרות קילוגרמים של מוצרי בשר ברווז ואפילו מכשיר מעקב אלקטרוני לקרסול.

קשה להחליט מה מעורר יותר פליאה — עצם קיומם של החפצים ברכב או העובדה שבעליהם הצליחו לצאת מהמכונית מבלי להבחין שהם נשארו מאחור. ובכל זאת, ככל שהרשימה נראית אבסורדית, היא חושפת אמת פשוטה: אנשים שוכחים דברים דווקא ברגעים שבהם הם עסוקים, עייפים, נרגשים או מוסחים.

אובר אוספת את הנתונים הללו כבר עשור, והמעקב אחריהם יצר מעין ארכיון תרבותי בלתי צפוי של החיים האמריקאיים. בשנים קודמות נשכחו ברכבים לובסטר חי, מסמכי גירושין, ארנב צעצוע ואינספור חפצים יוצאי דופן אחרים. השנה נבחר האקווריום הענק כפריט החריג ביותר שנשכח ברכב. עצם העובדה שאדם הצליח להעמיס אקווריום עצום למכונית, לנסוע איתו ואז לרדת בלי לקחת אותו, הפכה לאחת האנקדוטות המדוברות ביותר בדוח.

גם תזמון האבידות מספק הצצה מעניינת להרגלי החיים של האמריקאים. היום שבו נשכחו הכי הרבה חפצים השנה היה 17 ביולי. אין מדובר בחג לאומי או באירוע יוצא דופן, אך משום מה זהו היום שבו אנשים נטו יותר מכל יום אחר לשכוח את רכושם.

לעומת זאת, כשבוחנים את התקופות המועדות ביותר לשכחה, מופיעה תמונה צפויה בהרבה. יום פטריק הקדוש, ליל כל הקדושים וערב השנה החדשה מובילים את הרשימה. המשותף לשלושתם ברור: מסיבות, בילויים, יציאות ליליות וצריכת אלכוהול גבוהה יחסית. ככל שאנשים נהנים יותר, כך כנראה גדל הסיכוי שהם ישאירו משהו מאחור.

גם לחלוקת האבידות לפי ימים בשבוע יש היגיון משלה. יום ראשון הוכתר כיום השכחן ביותר, בעוד ימי שני ושלישי נמצאו בתחתית הרשימה. סוף השבוע, כך נראה, גובה מחיר מהזיכרון האנושי.

מבחינה גיאוגרפית, ניו יורק שומרת על מעמדה כעיר השכחנית ביותר בארצות הברית. אחריה מדורגות מיאמי, שיקגו, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. אלה ערים המאופיינות בחיי לילה פעילים, שימוש נרחב בשירותי הסעה ושגרת חיים אינטנסיבית. ככל שאנשים מבלים יותר זמן בדרכים ובמעברים ממקום למקום, כך גדל גם הסיכוי שמשהו יישאר מאחור.

אך אולי המסקנה המעניינת ביותר אינה קשורה כלל לפריט כזה או אחר. בעשור האחרון הפכו רשימות האבידות של אובר למוזרות יותר ויותר. החפצים גדולים יותר, חריגים יותר ולעיתים כמעט בלתי אפשריים לדמיון. נדמה שהדבר משקף שינוי רחב יותר באורח החיים המודרני. אנשים נעים יותר, סוחבים יותר, חיים בקצב מהיר יותר ומעבירים חלק גדול מחייהם מחוץ לבית.

בסופו של דבר, דוח האבידות של אובר אינו באמת סיפור על חפצים. הוא סיפור על בני אדם. על העייפות שמגיעה אחרי יום ארוך, על ההתרגשות שאחרי חתונה, על בילוי שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה ועל הרגע שבו אדם יוצא מהמכונית וחושב על הדבר הבא במקום על מה שנשאר מאחור.

ואולי זו הסיבה שהדוח הזה מושך תשומת לב מדי שנה. הוא מזכיר לכולנו שברגעים הכי אנושיים שלנו — כשאנחנו ממהרים, חוגגים, מתרגשים או פשוט מותשים — אנחנו לא רק שוכחים חפצים. לפעמים אנחנו משאירים מאחור חתיכה קטנה מעצמנו.