אף אדם לא עשה את זה מעולם: השחיינית שתנסה לשחות את כל חופי קליפורניה

בוקר אחד בחודש יולי, בנקודה הצפונית ביותר של קליפורניה, תיכנס קתרין ברייד למי האוקיינוס השקט ותתחיל במסע שאפילו בעולם הספורט הקיצוני נחשב כמעט בלתי נתפס. במשך 80 עד 126 ימים, היא מתכוונת להתקדם דרומה, מקטע אחר מקטע, עד שתגיע לגבול מקסיקו. מדובר בכ-1,500 קילומטרים של שחייה בים פתוח, לאורך אחד מקווי החוף היפים והמסוכנים בעולם.

איש לא השלים מסע כזה בעבר. למעשה, רוב המומחים מסכימים שיש סיבות טובות לכך שאיש לא ניסה.

ברייד, ילידת אזור מפרץ סן פרנסיסקו, גדלה על הים. היא הייתה שחיינית מצטיינת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וזכתה פעמיים בתואר אול-אמריקן. לאחר שסיימה את הקריירה התחרותית המסורתית שלה, היא גילתה את עולם שחיות הסבולת במים פתוחים – והתאהבה.

מאז הספיקה לשבור שיאים באגם טאהו, לחצות את התעלה האנגלית, להשלים שחייה אכזרית בין סקוטלנד לאירלנד במים קפואים ולשחות סביב מנהטן. כל ההישגים האלה, היא מודה, נראו לה כמו תחנות בדרך לאתגר הגדול באמת – קליפורניה.

"אני רוצה להשפיע באמצעות השחייה שלי", סיפרה. "אם מישהו יראה את מה שאני עושה ויחליט לצאת מהספה, לשחות או פשוט לא לוותר על חלום – זה שווה הכול."

ברייד בסירה במהלך האימון. שגרת השבוע שלה: שלושה אימונים עם משקולות, 35 ק"מ של שחייה, תכנון המשלחת שלה - ועבודה במשרה מלאה.

אבל שחיית "שחו את קליפורניה", כפי שכונה הפרויקט, אינה הרפתקה של אדם אחד. סביב ברייד נבנה צוות שלם שכולל מאמן, תזונאית, רופא, עורך דין, מתאם לוגיסטי, איש קיאק שילווה אותה מקרוב, וצוות על סיפונה של מפרשית באורך 52 רגל שתנוע במקביל אליה לכל אורך הדרך.

בן זוגה, דייב מונצ'לו, ייסע לאורך המדינה ברכב מסחרי וידאג לאספקה בנקודות המפגש. מזון, ציוד, מנועי גיבוי, ירקות טריים ואפילו גלידה – הכול מתוכנן מראש במסע שמחירו מוערך בכחצי מיליון דולר.

אבל הכסף אינו הסיפור. הסיפור הוא הים.

לאורך הדרך צפויה ברייד להתמודד עם כרישים לבנים גדולים, להקות כלבי ים, מדוזות ארסיות, זרמים בלתי צפויים, ערפל כבד וסערות. היא תיעזר במכשיר מיוחד שיוצר שדה מגנטי שנועד להרחיק כרישים, ובאמצעי מעקב ימיים שיזהו פעילות חריגה באזור. ובכל זאת, היא מודה שאין דרך לחסל את הסיכון.

"אני לא יכולה להבטיח שלא אפגוש כריש לבן", אמרה בחיוך. "אני רק יכולה להבטיח שאעשה כל מה שאפשר כדי להקטין את הסיכוי."

כבר היו רגעים שבהם כמעט נשברה. בשנה שעברה, במהלך ניסיון לשחות מאיי פאראלון לגשר שער הזהב, מצאה את עצמה מוקפת בענני מדוזות כה צפופים עד שחלקן חדרו מתחת לבגד הים שלה. במשך שעות היא נאלצה לשחות דרך מיליוני יצורים צורבים, ובשלב מסוים אף החלה להזות כתוצאה מהקור ומהתשישות.

קרוב לסיום, לאחר יותר מ-40 קילומטרים במים של 13 מעלות, היא נתקלה בזרם נגדי עוצמתי שנמשך שעה וחצי. במהלך אחת מהפסקות ההזנה הודיעה לצוות שהיא פורשת.

ואז היא הביטה לעבר גשר שער הזהב.

היא חשבה על חלום קליפורניה, נשמה עמוק, חזרה למים – וסיימה את המשחה בשיא חדש.

אולי משום כך, כשהיא נשאלת מה מפחיד אותה יותר – הכרישים או המרחק – היא נותנת תשובה מפתיעה.

"האוקיינוס לא מעניין אותו מה התוכנית שלך", היא אומרת. "אפשר להגיע עם ביטחון ועם לוחות זמנים ועם תוכניות מפורטות. ואז הים מסתכל עליך ואומר: 'זה באמת מצחיק'."

במהלך המסע תעצור ברייד בנמלים שונים ותפגוש תלמידים וארגוני סביבה, במטרה להעלות מודעות לשימור יערות האצות, להגנה על לווייתנים ולמאבק בזיהום הימי. מבחינתה, השחייה אינה רק אתגר ספורטיבי, אלא גם הזדמנות להראות לאנשים את קליפורניה מזווית שכמעט איש אינו מכיר.

"אף אחד לא חווה את קו החוף של קליפורניה בקצב כזה, מגובה פני המים", היא אומרת. "יש מקומות שאף אדם לא ראה בדרך הזאת."

בעוד כמה שבועות היא תעמוד על החוף בצפון המדינה, תכניס את פניה למים ותתחיל במסע שאולי נשמע בלתי אפשרי.

ואז, במשך ארבעה חודשים, היא תעשה את הדבר היחיד שהיא באמת יכולה לעשות.

לשחות. ולתת לאוקיינוס להחליט את כל השאר.