נינג׳ה אמריקאי

לפני מספר חודשים הגיעה ללוס אנג'לס דמות ישראלית מסקרנת במיוחד. את שלמה ויצמן אתם בטח זוכרים מהופעתו הבלתי נשכחת ב"נינג'ה ישראל", שם כבש את המסלול והדהים את מדינה ביכולות הפיזיות יוצאות הדופן שלו. הגוף השרירי, הכוח המתפרץ, סיבולת הלב־ריאה שנראית כמעט בלתי אנושית והתנועתיות המרשימה שמזכירה סרטי גיבורי על של מארוול, הפכו אותו לאחד המתמודדים הבולטים בתוכנית ולהשראה עבור צעירים רבים ברחבי הארץ. אבל הסיפור של שלמה ויצמן מעולם לא היה רק סיפור על כושר גופני. מאחורי דמות הספורטאי החסון מסתתר סיפור חיים מורכב בהרבה. סיפור על ילד חרדי שגדל בעולם סגור, חווה מאבקים פנימיים עצומים, על יציאה מקהילה שלא סולחת בקלות למי שסוטה מהמסלול, על שירות קרבי בצה"ל בניגוד לכל מה שחונך עליו, ועל מסע ארוך וכואב בדרך לחופש.

שלמה ויצמן (צילום: עודד קרני)

היום, הוא בן 29, מתגורר בלוס אנג'לס וחי חיים מלאים: הוא לומד משחק, מתאמן על האנגלית שלו ומשתתף באודישנים להפקות הוליוודיות. כמו כן, מדגמן למגזינים בינלאומיים ובונה לעצמו קריירה חדשה בעיר שבה חלומות גדולים מתגשמים. כשאנחנו נפגשים לקפה של אמצע היום באל איי, נדמה שהעיר הזו מתאימה לו. יש בה משהו שמאפשר לו לנשום. הוא מסרב לקבל הגדרות למעט אהבה שמחברת את כולם. מבקש להתחיל מחדש ולהפסיק להסביר את עצמו. "כאן אני מרגיש שאני יכול פשוט להיות מי שאני, בלי להתנצל ובלי להסתתר."

שלמה נולד בשכונת הדר בחיפה למשפחה חרדית מוכרת. אביו הוא רב ואיש ציבור ששימש כסגן ראש עיריית חיפה מטעם ש"ס. ילדותו עברה עליו בעולם הישיבות, במסגרת שמכתיבה כמעט כל פרט בחייו של ילד חרדי. שלמה: "היה לנו בישיבה את החדר. למדתי בהתחלה בתלמוד תורה 'תורת אמת' בשכונת הדר, אבל לא הרגשתי שזה מספיק לי ורציתי משהו יותר הדוק. עברתי לחדר ׳זכרון מאיר׳ שנחשב יותר הדוק. אתה קם בבוקר וכבר בעשרה לשבע נמצא בתפילה. אתה לומד משנה, תורה, נביאים וגמרא במשך כל היום. יש אולי שעה אחת שבה לומדים קצת היסטוריה או חשבון, וגם זה בעיקר בשנים הראשונות. אחר כך אתה לומד כמעט רק גמרא. היה שם המון לחץ. הרגשתי שאתה כל הזמן צריך לציית לכללים. אבל לצד זה הייתה גם הרבה דבקות, מסירות ומשמעות. זו הייתה החוויה שלי."

אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורו היה כשהתקבל לישיבת עטרת ישראל בירושלים, אחת הישיבות הליטאיות היוקרתיות ביותר בארץ. "אבא שלי למד שם. זו ישיבה מדהימה. כל כך התרגשתי להתקבל אליה. היו לי שם גם שנים יפות."  אבל בזמן שמבחוץ הוא היה תלמיד ישיבה מצטיין, בפנים התחולל מאבק שאיש לא ידע עליו: "כבר בגיל תשע הרגשתי שאני נמשך לבנים, זה לא היה משהו מיני. פשוט רציתי להיות בקרבתם." 

השנים חלפו והמאבק הפנימי רק החריף. בגיל 16 הוא אמנם סיים את כל הש״ס ועשה מבחן סיכה על שלושת הבבות, לצד זאת כשלכאורה הכל נראה מבוטח והשידוך המכובד מגיע, הוא החל לסבול מחרדות קשות, התקשה לישון בלילות, חי בתחושת לחץ תמידית והחל טיפול רגשי-  מילה מצוחצחת יותר בעולם החרדי לטיפול פסיכולוגי. שלמה: "לאחר כמה מפגשים הזמנתי את אמא שלי לטיפול וסיפרתי לה שאני מרגיש אהבה לחבר שלי. זה היה רגע קשה מאוד. שנינו בכינו״. אני מאוד אוהב את ההורים שלי ובקשר מצויין איתם.  כבן יחד מוקף בשש אחיות תמיד הרגשתי חיבור מיוחד. משם הדרך הובילה אותו למה שהוגדר אז כטיפול שנועד לעזור לו, אך בפועל היה טיפול המרה.

שלמה: "המטרה הייתה לגרום לי להיפטר מהמחלה הזאת ולהפוך להיות נורמלי״. גם היום, שנים אחרי, אפשר לשמוע בקולו את הכאב. הוא נזכר בילד ההוא בגיל 16, שעמד על גג הישיבה בשלוש לפנות בוקר בקור המקפיא של ירושלים מוכן לקפוץ ולסיים את חייו: "הסתכלתי לשמיים ושאלתי את הקדוש ברוך ׳איך אתה מעמיד אותי בניסיון שאני לא יכול לעמוד בו?׳ אבל היה קול חזק שאני לא יודע מאיפה הגיע ואמר לי תחזיק חזק, יש אהבה בעולם הזה, יש טוהר ואתה צריך להישאר פה.״ 

במקביל התחיל להתפתח אצל שלמה גם חלום נוסף- להתגייס לצה"ל. עבור צעיר שגדל בעולם החרדי, זו הייתה מחשבה כמעט בלתי נתפסת. "ישבתי ליד החברותא שלי בסדר בקיאות באחד הימים המורכבים שהיו לי אז, והוא אמר לי 'שלמה בא נעשה שטייגן', וככה ישבנו שעות ארוכות והתרכזנו במחשבה של ללמוד תורה ״לשמה״ לא שהרב לנדאו או הרב שפירא יראו אלא לשם הלימוד עצמו וככה ננסה לקיים כל מצווה שמגיעה בדרכנו.

 כילד הייתי הולך להפגנות נגד חוק הגיוס. הייתי תלמיד ישיבה כמו כולם. אבל בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי שאלות. אם אני מאמין בכל הלב בתורה ובמצוות, אם אני מקריב הכל למען הדת שלי ומבין שהאמונה והשקידה הכל נעשה למטרות טובות של חסד ונצח, אז למה אני צריך ללכת להפגין נגד הצבא? למה אני לא פשוט מתמקד בלימוד שלי?״   השאלות הללו הלכו והתחזקו. בסופו של דבר הוא קיבל החלטה ששינתה את חייו: הוא עזב את הישיבה והתגייס לצה"ל. 

שלמה: "לעזוב את ישיבת עטרת ישראל זה לא דבר שעושים. המשפחה שלי הייתה בשוק, החברים היו בהלם, הרבנים לא האמינו והתקשו לקבל את זה. המחיר היה כבד. יש זרמים בקהילה החרדית ששולטים בחיים של אנשים בצורה שקשה להסביר למי שלא חי בתוכה. הייתה תחושת בושה. היו הפחדות כלפי המשפחה שלי; אמרו שלאחיות שלי יהיה קשה למצוא שידוך טוב בגלל שאני חייל. אתה מבין את האבסורד?"

באותן שנים התמודדה המשפחה גם עם קשיים נוספים. הוריו התגרשו. המצב הכלכלי התדרדר. החובות הצטברו. אבל דווקא מתוך התקופה הקשה הזאת צמחה אצלו תפיסת עולם חדשה. "גדלתי על איגרת הרמב"ן. היא מדברת הרבה על ענווה ועל אמונה וכמה זה ערך עליון לדון כל אדם לכף זכות, גם אם אתה חושב שהוא חוטא כלפיך. עם התובנה הזאת החלטתי לסיים את הכעס שהיה לי כלפי החברה שיצאתי ממנה." 

שלמה כילד חרדי 

הצבא שינה את חייו של שלמה בכל כך הרבה מובנים. הוא סיפר לי על הרגע החופשי הראשון שלו, אותו הוא זוכר היטב. "כשחזרתי מהבקו"ם אכלתי בפעם הראשונה אוכל לא מהדרין. ישבתי בתחנה המרכזית בתל אביב עם עוד כמה חברים. הזמנתי ספגטי בולונז. אני זוכר את התחושה; פתאום הרגשתי חופשי, אף אחד לא יכול היה לשפוט אותי או לומר לי מה לעשות ואיך לחיות את חיי״.   בצבא הוא גילה עצמו מחדש. הוא הפך ללוחם, יצא לקורס קצינים, פיקד על צוות בסיירת חרוב והפך לאחד החיילים הבולטים בתחומו. בשנת 2019 שבר שיא צה"לי בבוחן לורן לקצינים מצטיינים. אבל גם אז הוא חי עם סתירה מתמדת: "חשבתי שאולי אני לא יכול להיות ספורטאי ברמה גבוהה. הייתי צריך להוכיח לעצמי קודם כל שאני ספורטאי." 

הכושר הגופני הפך עבורו לכלי הישרדות להראות שהוא חזק, גברי, מאצ׳ו. הוא נזכר איך כמה חודשים לפני הגיוס היה בורח מהישיבה בשעות הלילה המאוחרות. "הייתי מחביא את החליפה בשקית של גל פז ויוצא לרוץ בפארק בירושלים, עושה שכיבות שמיכה כל יום יותר ויותר, מתאמן לבד או עם חבר. בצבא פגשתי קיבוצניקים שהגיעו הכי מוכנים שאפשר - הם עשו תחרויות תראטלון, התאמנו בחדרי כושר והרימו משקולות - אני הגעתי בלי כלום. היה לי רצון להוכיח את עצמי. בצבא גיליתי לראשונה את היכולות הגופניות שלי״.  היכולות הובילו אותו בהמשך גם לנינג'ה ישראל: "כשראיתי את התוכנית בפעם הראשונה הייתה בי בעירה פנימית. הרגשתי שאני חייב להיות שם. תוך כדי התהליך הבנתי שכל הרצון להיות חזק, כל האתגר הספורטיבי, כל הרצון לקבל הכרה דרך היכולות הפיזיות - זה לא היה הדבר האמיתי. רציתי להגיע לליבם של אנשים ואז שיוכלו להקשיב לי ולראות." 

לאיזה אנשים?

"לילדים ולמבוגרים שמרגישים שהם לא מספיק טובים בגלל מי שהם. לאנשים שחיים בפחד. לאנשים שמתביישים בחלומות שלהם." הוא שותק לרגע. "ידעתי שאחרי הנינג'ה אני הולך לחשוף את הסיפור שלי". והוא אכן עשה זאת. "אני רוצה שאנשים יבינו שהם יכולים להצליח בדיוק כמו שהם. בלי להשתנות."

הסרט ששינה את חייו 

המשחק, הוא מספר לי, הפך עם השנים לאחד הכלים המשמעותיים ביותר שעוזרים לו להתמודד עם כל מה שעבר בחייו. אולי לא במקרה, הדרך שלו אל עולם המשחק והקולנוע התחילה דווקא מתוך אחת התקופות הקשות והבודדות ביותר שעבר כנער בישיבה.  "הסרט הראשון שראיתי בחיים היה כשהייתי בישיבה, עד אז בכלל לא ראיתי קולנוע. באחד הימים הייתה מריבה בין כמה בחורים, ומישהו צעק על מישהו אחר 'יא הומו'. אני זוכר את האנרגיה שהייתה בחדר באותו רגע. כאילו נאמרה הקללה הכי נוראית שאפשר להגיד. כאילו אין בעולם משהו גרוע יותר להיות. 

זה פגע בי, לחשוב איך סיפור על אהבה הופך לקללה. המראות הללו נטעו בי מחשבות אובדניות שלא נתנו לי מנוח. קיבלתי החלטה לנסות לסיים את חיי כי רציתי להיות טהור, צדיק ולא לעשות עבירות כל ימי  חיי. באותה תקופה כלל לא הייתה לי גישה לאינטרנט; המחשב הנייד של אבא שלי היה מוחבא בחדר שלו. הוא לא היה מחובר לאינטרנט והיה חסום לחלוטין, כדי שחס וחלילה הילדים לא ייחשפו למה שקורה בחוץ או יראו דברים שלא אמורים לראות. 

אבל יום אחד חבר הביא לי מכשיר קטן שאפשר היה לחבר למחשב ולהתחבר דרכו לאינטרנט. לקחתי את המחשב של אבא שלי, התחברתי בפעם הראשונה לרשת, ונכנסתי לעולם שלא הכרתי. מתוך כל הדברים שיכולתי לראות, הסרט הראשון שבחרתי לצפות בו היה 'חומות של תקווה'."

כשהוא מדבר על הסרט הזה, ניכר שהוא עדיין מתרגש. "ראיתי שם אדם שנכנס לכלא בעל כורחו. הוא לא בחר להיות שם, אבל הוא מצא את עצמו כלוא בתוך מציאות שלא הוא יצר. בזמן שצפיתי בו הרגשתי שאני מסתכל על עצמי. הכלא שלו היה הכלא שלי. לא כלא פיזי, אלא כלא נפשי, רגשי וחברתי. 

הרגשתי שאני חי בתוך מסגרת שאין לי סיכוי לשרוד בה.  ואז ראיתי איך הוא מסרב להישבר ומאמין באמונה שלמה בחופש. איך במשך שנים הוא ממשיך לחפור, לאט לאט, בסודיות מוחלטת, בסבלנות אין-סופית, עד שהוא מוצא את הדרך שלו החוצה אל החופש והוא מצליח בסוף. זה היה הרבה יותר מסרט עבורי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שהצליח לצאת מהכלא שלו וזה נתן לי תקווה שגם אני אצליח יום אחד."

הוא עוצר לרגע, כאילו חוזר לאותו נער שיושב מול מסך המחשב בחדר סגור בישיבה בירושלים. "הסרט הזה נתן לי אמונה. הוא גרם לי להבין שיש חיים גם מחוץ למציאות שאני מכיר. שיש אפשרות לחופש, גם אם כרגע אני לא רואה אותה. במובן מסוים, הוא השאיר אותי בחיים. הוא נתן לי את הכוח להמשיך, להחזיק עוד יום ועוד יום, ולהאמין שמתישהו אצליח למצוא את הדרך שלי החוצה.  שלמה מביט על אותו רגע כעל נקודת מפנה, הוא מבין שהוא חייב להיות חלק מהמדיום הזה כדי לעזור לאנשים אחרים. לאחר הצילומים של הנינג׳ה, שלמה למד שנתיים בבית הספר למשחק, "ניסן נתיב", ומשם המשיך ללימודים אצל יורם לוינשטיין. הוא השתתף בתפקיד קטן בסדרה של yes, ולאחר מכן החליט לעשות את הצעד הגדול הבא.

לעבור ללוס אנג'לס. כאן הוא לומד משחק, עובד על האנגלית שלו, משתתף בכיתות מקצועיות ומגיע לאודישנים באופן קבוע.במקביל הוא חתום בסוכנות הדוגמנות Click Models בניו יורק, שסייעה לו לקבל ויזת אמן. בין צילומי אופנה, אודישנים ושיעורי משחק, קשה להאמין שמדובר באותו בחור שישב במשך שנים על ספסלי הישיבה. אבל דווקא עכשיו, כשהוא מגשים חלומות מקצועיים, הוא מדבר יותר על נתינה מאשר על הצלחה. שלמה:"אני מרגיש שאני במקום הנכון. יש לי חברים טובים. אני מאוד אוהב את הארץ ומתגעגע אליה וחלק ממנה, אבל כרגע מדויק לי להיות כאן. אחרי הנינג'ה הבנתי שהסיפור הוא כבר לא עליי. השאלה היא איך אני משתמש בכל מה שעברתי כדי לעשות טוב לאחרים ולגעת בכמה שיותר לבבות דרך הכלים שיש לי שנולדו מהפצעים.

במקביל לאודישנים אני אשמח לעבוד עם ארגונים, להעביר שיעורי תנועה, כיתות מובמנט, אימונים גופניים. אני רוצה לתת, כל עוד אני פה, אני רוצה לעשות דברים טובים עבור אנשים."

העבר עדיין מלווה אותו. אפשר לראות את זה. יש רגעים במהלך השיחה שבהם הוא מעדיף לדבר על העתיד. אבל העבר נמצא שם, הצלקות קיימות, ובכל זאת, הוא מסרב לתת להן להגדיר אותו. היום הוא מרגיש חופשי. החופש הזה בא לידי ביטוי גם באימונים. הוא מתעורר בכל בוקר בשבע, ומזיז את הגוף מחדד את התנועתיות שלו. עושה אימון אחד בבוקר ועוד אימון לפני השקיעה. 

יש לך איזה אתגר ספורטיבי? 

"אני כל בוקר קם ועומד על הידיים. אני רוצה להצליח לעמוד על יד אחת. המאמן שמלווה אותו במשך שנים הוא רועי גולדשמידט. שלמה: "פגשתי אותו עוד בתקופת השירות הצבאי. רועי זיהה בי משהו, אימן, לימד והיה שם בשבילי גם בתקופות הכי מורכבות אני כל כך אסיר תודה. הוא ראה את החיבור שלי לעולם התנועה. אבל בניגוד לעבר, היום המטרה השתנתה. אני לא מתאמן כדי להיות מקום ראשון. פעם זה היה חשוב לי. היום אני רוצה להנות. למצוא שמחה וחיות באימון. ברגע שהאימון הפך ממשימה למשחק, הכל השתנה."

מה החלום הגדול שלך בעולם המשחק? 

״לעבוד עם כריסטופר נולאן. הוא במאי מדהים ואני מאוד אוהב את הסרטים שלו. "אינטרסטלר", "אינספשן", "אופנהיימר", הם כולם יצירות מופת. אני גם מאוד אוהב השחקנים כמו כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר ודניאל דיי-לואיס. אני אוהב סרטים בסגנון ״חומות של תקווה״ ופורסט גאמפ. אני אוהב סרטים שמצליחים לחבר לב, נשמה וסיפור."

ומה עם זוגיות? 

הוא מחייך. "כרגע אני בזוגיות עם תחושת השליחות שלי. אני לא מחפש. אם זה יבוא, זה יבוא. כרגע אני מתמקד בעצמי ובעשיה. יש לי מחברות. לפעמים אני כותב שירים, לפעמים מחשבות כמעט כל יום. אני אוהב לצאת לטבע לעשות הייקים ולהכיר אנשים חדשים אז אם משהו צריך לקרות זה יקרה״.

כשאני שואל אותו על הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, פניו מאירות."פגשתי כאן אנשים מדהימים. אנשים עם לב פתוח. לכל אחד יש את המסלול שלו. אין את הקיבעון שיש לפעמים בארץ. אנשים הגיעו לכאן כדי לבנות לעצמם חיים. עדיין יש להם את הערכים הישראליים, אבל יש כאן יותר חופש לבחור." אולי זו המילה שחוזרת שוב ושוב לאורך כל השיחה עם שלמה. חופש. חופש להיות מי שאתה, חופש לאהוב, חופש לחלום וחופש להתחיל מחדש. מאחורי השרירים, מאחורי ההישגים הצבאיים, מאחורי המסלולים של נינג'ה ישראל ומאחורי תמונות הדוגמנות, נמצא אדם שעבר מסע אישי מטלטל. ילד שעמד פעם על גג ישיבה בירושלים, מוכן לקפוץ, וחשב שאין לו עתיד, הפך לגבר שמאמין שהשליחות שלו היא לעזור לאחרים למצוא את האור שלהם.

"אל תתנו לאף אחד להפחיד אתכם", הוא אומר רגע לפני שאנחנו נפרדים. "לא להגיד לכם איזה בית אתם צריכים, איזה רכב אתם צריכים או איזה חיים אתם צריכים לחיות. יש כל כך הרבה אור בעולם. כל עוד אני נושם, אני אמשיך לחפש דרכים להפיץ אותו." ואחרי כמה שעות בחברתו, קשה שלא להאמין שהוא באמת מתכוון לכל מילה.