ואנס נגד ינון מגל: הקרע עם ישראל כבר פרץ החוצה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הרקע לעימות הוא ההסכם האמריקני עם איראן, שמעורר בישראל ביקורת קשה ותחושת נטישה. לפי דיווחים בארצות הברית, מגל תקף בחריפות את ואנס ואת הנשיא דונלד טראמפ, על רקע מה שנתפס בישראל כוויתור מסוכן לטהרן. בריאיון בתקשורת האמריקנית נשאל ואנס על דבריו של מגל, שתואר כעיתונאי ישראלי המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, והשיב בתקיפות כי יש מי שמאמינים ל"תעמולה איראנית" ומעוניינים ב"סכסוך אינסופי".

ינון מגל, בדרכו הבוטה, אמר לסגן הנשיא ואנס בקול את מה שרבים בישראל חושבים בשקט: שאסור לאמריקה להשלות את עצמה שאפשר לחתום עם טהרן על נייר ולצפות שהיא תהפוך לשחקן אחראי. אפשר לחלוק על הסגנון שלו, על המילים שבחר ועל הטון, אבל אי אפשר להתעלם מהפחד הישראלי שמאחורי הדברים

מבחינת ישראל, זו אמירה חמורה. כאשר סגן נשיא אמריקני מאשים עיתונאי ישראלי בולט, המזוהה עם המחנה הלאומי, בכך שהוא מהדהד תעמולה איראנית, הוא אינו תוקף רק אדם אחד. הוא מאותת לכל המערכת הפוליטית בישראל כי וושינגטון מאבדת סבלנות כלפי הביקורת הישראלית על ההסכם. מבחינת ישראלים שחיים בארצות הברית, זהו רגע שצריך להדליק נורה אדומה: המחלוקת על איראן כבר אינה מתנהלת מאחורי דלתיים סגורות, אלא הופכת לעימות פומבי בין בעלי ברית.

כדי להבין את הזעם הישראלי, צריך לזכור מה איראן מייצגת עבור ישראל. מבחינת הציבור הישראלי, איראן אינה עוד יריבה אזורית רחוקה. היא מדינה שמממנת, מחמשת ומפעילה שלוחות סביב ישראל, ובראשן חיזבאללה, חמאס והמיליציות השיעיות. לכן כל הסכם שמוצג בוושינגטון כ"ייצוב אזורי" נתפס בירושלים לעיתים קרובות כהימור על חיי אזרחים ישראלים. האמריקנים יכולים להרשות לעצמם לדבר על דיפלומטיה מרחוק; הישראלים חיים בטווח הטילים.

ואנס, מצדו, מייצג זרם הולך ומתחזק בימין האמריקני: תמיכה עקרונית בישראל, אך תחת מגבלות ברורות של מדיניות "אמריקה תחילה". כלומר, ישראל היא בעלת ברית חשובה, אבל לא בהכרח מי שתכתיב את מדיניות החוץ של ארצות הברית. זו תפיסה שונה מאוד מהברית הרפובליקנית הישנה, שבה תמיכה בישראל נחשבה כמעט אינסטינקטיבית. בשנים האחרונות, בעיקר בקרב צעירים שמרנים, גוברת התחושה שארצות הברית הסתבכה יותר מדי במזרח התיכון ושעליה להתרחק ממלחמות אזוריות.

כאן בדיוק טמון השבר. בישראל מצפים שממשל טראמפ יבין את האיום האיראני כפי שישראל מבינה אותו: איום קיומי, לא תיאורטי. אבל סביב ואנס, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר מתגבשת גישה שמעדיפה עסקה, יציבות וניהול סיכונים על פני עימות ישיר. מבחינת ישראלים רבים, זו טעות היסטורית. איראן כבר הוכיחה בעבר כי היא יודעת להשתמש בהסכמים כדי לקנות זמן, לשפר עמדות ולהמשיך לקדם את מטרותיה דרך שלוחותיה.

ינון מגל, בדרכו הבוטה, אמר בקול את מה שרבים בישראל חושבים בשקט: שאסור לאמריקה להשלות את עצמה שאפשר לחתום עם טהרן על נייר ולצפות שהיא תהפוך לשחקן אחראי. אפשר לחלוק על הסגנון שלו, על המילים שבחר ועל הטון, אבל אי אפשר להתעלם מהפחד הישראלי שמאחורי הדברים. זהו פחד שנולד מניסיון מר, לא מתעמולה.

עם זאת, יש כאן גם לקח ישראלי חשוב. כאשר הביקורת על ממשל אמריקני הופכת אישית, מעליבה ובוטה מדי, היא עלולה להזיק לאינטרס הישראלי עצמו. ישראל זקוקה לוושינגטון, גם כשיש מחלוקת קשה. תקיפה ישירה של סגן נשיא או של נשיא אמריקני עשויה אולי להביא מחיאות כפיים באולפן בישראל, אבל בארצות הברית היא יכולה להיתפס כחוצפה, כפטרונות וכהתערבות בפוליטיקה האמריקנית. זה מסוכן במיוחד בתקופה שבה חלקים בימין האמריקני כבר שואלים מדוע ארצות הברית צריכה לשלם מחיר על מלחמות המזרח התיכון.

לכן העימות הזה חשוב כל כך. הוא חושף את המגמה המדאיגה ביותר מבחינת ישראל: לא אנטי־ישראליות מובהקת בבית הלבן, אלא עייפות אמריקנית. עייפות ממלחמות, עייפות מהאזור, עייפות מהתחושה שכל ויכוח במזרח התיכון הופך מיד לדרישה אמריקנית להתייצב לצד אחד. מול העייפות הזאת, ישראל חייבת להסביר את עמדתה בצורה חכמה יותר, רגועה יותר ומשכנעת יותר.

הצד הישראלי בעימות הזה צודק בעיקרון המרכזי: אסור להתייחס לאיראן כאל שותפה רגילה להסכמים, ואסור להתעלם מהאיום שהיא מציבה על ישראל. אבל ישראל גם חייבת להבין שהזירה האמריקנית השתנתה. תמיכה בישראל כבר אינה מובנת מאליה, גם לא בימין. אם ירושלים רוצה לשמר את הברית החיונית ביותר שלה, היא צריכה לשכנע את אמריקה מדוע ביטחון ישראל הוא עדיין אינטרס אמריקני — ולא רק לדרוש ממנה לזכור זאת.

בסופו של דבר, העימות בין ואנס למגל הוא הרבה יותר מסערת רשת. הוא תמרור אזהרה. ישראל עדיין נהנית מתמיכה עמוקה בארצות הברית, אבל הברית הזאת זקוקה כיום להסברה, זהירות ודיפלומטיה יותר מאי פעם. מול איראן אסור לישראל לשתוק, אך מול וושינגטון אסור לה לשרוף גשרים.