
השבוע נסדקה ההבטחה הזו.
מועצת העיר לוס אנג'לס אישרה ברוב כמעט מוחלט תוכנית חדשה שתאפשר בנייה של בניינים בני עד ארבע קומות ב־57 אזורים הסמוכים לקווי תחבורה ציבורית מרכזיים. במונחים מקומיים מדובר במהלך היסטורי. לא משום שהוא משנה מיד את פני העיר, אלא משום שהוא שובר תפיסה תכנונית שהכתיבה את מדיניות הדיור של לוס אנג'לס במשך עשרות שנים.
ההחלטה התקבלה על רקע לחץ הולך וגובר מצד מדינת קליפורניה, המנסה להתמודד עם אחד ממשברי הדיור החמורים ביותר בארצות הברית. מחירי הבתים בלוס אנג'לס ממשיכים לטפס, שכר הדירה נמצא ברמות שיא, ורבים מהצעירים ומהמשפחות ממעמד הביניים אינם מסוגלים עוד להרשות לעצמם לרכוש בית בעיר שבה גדלו.

התוכנית החדשה תאפשר בנייה של בניינים בני עד ארבע קומות ב־57 אזורים הסמוכים לקווי תחבורה ציבורית מרכזיים. במונחים מקומיים מדובר במהלך היסטורי. לא משום שהוא משנה מיד את פני העיר, אלא משום שהוא שובר תפיסה תכנונית שהכתיבה את מדיניות הדיור של לוס אנג'לס במשך עשרות שנים
מבחינת סקרמנטו, בירת קליפורניה, הבעיה ברורה: הערים הגדולות אינן בונות מספיק. מבחינת ראשי הערים וחברי המועצות המקומיות, המציאות מורכבת יותר. כל ניסיון להגדיל את הצפיפות נתקל בהתנגדות חריפה מצד בעלי בתים החוששים מפגיעה באופי השכונה, מעומסי תנועה, ממחסור בחניה ומירידת ערך הנכסים.
לכן ההצבעה השבוע היא למעשה פשרה. מצד אחד, לוס אנג'לס נכנעת ללחץ ומאפשרת בנייה צפופה יותר באזורים מסוימים. מצד שני, היא עושה זאת בזהירות רבה ומנסה להאט את קצב השינוי.
במרכז הוויכוח עומד חוק מדינתי חדש, הידוע בשם SB 79, שאמור להיכנס לתוקף בקרוב. החוק מחייב ערים לאפשר בנייה צפופה הרבה יותר בסמוך לתחנות רכבת, רכבת קלה וקווי אוטובוס מהירים. במקרים מסוימים מדובר בבניינים בני חמש עד תשע קומות – הרבה מעבר למה שרבים מהתושבים מוכנים לקבל.
במקום לאמץ את החוק במלואו, בחרה לוס אנג'לס לנצל מסלול חלופי שמאפשר לה להציג תוכנית עצמאית. כך היא תוכל לדחות את היישום המלא של דרישות המדינה עד שנת 2030 ולהסתפק בשלב זה בבנייה נמוכה יותר ובמספר מצומצם יחסית של שכונות.
עבור תושבי עמק סן פרננדו, מדובר בהחלטה בעלת משמעות ממשית. חלק מהאזורים שנכללים בתוכנית ממוקמים בסמוך לקו האוטובוסים המהיר G, העובר דרך שכונות שבהן מתגוררת קהילה ישראלית־אמריקאית גדולה. תושבים באנקינו, שרמן אוקס, וודלנד הילס, טרזנה וסטודיו סיטי עשויים לגלות שבשנים הקרובות יוקמו בסביבתם פרויקטים שלא היו אפשריים בעבר.
תומכי המהלך טוענים כי מדובר בצעד הכרחי. לדבריהם, לוס אנג'לס אינה יכולה להמשיך להיאחז במדיניות תכנון שנוצרה עבור עיר של המאה הקודמת, בזמן שמיליוני תושבים מתקשים למצוא מקום מגורים בר השגה. ארגוני דיור טוענים כי פתיחת שכונות מבוססות לבנייה צפופה יותר תאפשר למשפחות צעירות, לעובדים חיוניים ולבעלי הכנסה בינונית להתגורר באזורים שבעבר היו סגורים בפניהם מבחינה כלכלית.
מנגד, המתנגדים מזהירים כי העיר עלולה לחזור על טעויות שכבר נעשו בעבר. לטענתם, הגדלת הצפיפות ללא השקעה מספקת בתשתיות, בכבישים, בבתי ספר ובשטחים ציבוריים תוביל לפגיעה באיכות החיים. חלקם גם מטילים ספק בכך שבניינים חדשים אכן יפתרו את משבר הדיור, וטוענים כי מרבית הדירות החדשות יימכרו או יושכרו במחירים גבוהים ממילא.
הוויכוח הזה אינו ייחודי ללוס אנג'לס. הוא מתנהל כיום כמעט בכל עיר גדולה בקליפורניה. מצד אחד עומדת מציאות כלכלית שבה חסרות מאות אלפי יחידות דיור. מצד שני ניצבים תושבים שרכשו בתים במחירים גבוהים ואינם מעוניינים לראות את סביבת מגוריהם משתנה באופן דרמטי.
כעת עוברת התוכנית לשולחנה של ראש העיר קארן באס, שצפויה לאשר אותה. במקביל, חברי מועצת העיר דנים בתמריצים נוספים שנועדו לעודד יזמים לבנות בפועל ולא רק ליהנות מהקלות תכנוניות. בין ההצעות שעל הפרק: הגדלת זכויות בנייה בפרויקטים שיכללו דירות מוזלות לבעלי הכנסה נמוכה והפחתת דרישות החניה היקרות שמכבידות על עלויות הבנייה.
איש אינו טוען שהמהלך שאושר השבוע יפתור את משבר הדיור של לוס אנג'לס. בניינים בני ארבע קומות ב־57 שכונות לא ישנו לבדם את מציאות הנדל"ן של העיר השנייה בגודלה בארצות הברית. אך ההחלטה מסמנת שינוי עמוק יותר. לראשונה זה שנים, העיר מתחילה לערער על אחת מהנחות היסוד המקודשות ביותר שלה: שלאזורים של בתים פרטיים אסור לגעת.
עבור תומכי הרפורמה זו התחלה מאוחרת אך הכרחית. עבור המתנגדים זהו מדרון חלקלק שעלול לשנות את פני העיר. כך או כך, ההצבעה השבוע לא הייתה רק דיון תכנוני. היא הייתה הצבעת אמון בשאלה איזו לוס אנג'לס תקום בעשורים הבאים – עיר סגורה ששומרת על השכונות כפי שהן, או עיר שמוכנה להשתנות כדי להתמודד עם משבר הדיור הגדול בתולדותיה.