"השפה שלנו היא שאנחנו רוצים לחבק את לבנון", אמר לייטר לאחר החתימה. "אנחנו רוצים לקום בבוקר בתל אביב, לעלות על המכונית, לנסוע לביירות — ולראות את ביירות נוסעת לקראתנו." הדברים ביטאו אופטימיות נדירה ביחסים שבין המדינות, אולם במזרח התיכון הדרך מהצהרות חגיגיות למציאות יציבה ארוכה ומורכבת הרבה יותר.
הסכם המסגרת אינו מהווה הסכם שלום ואינו מסיים את מצב המלחמה בין ישראל ללבנון. מדובר במסמך עקרונות, שנועד לשמש בסיס למשא ומתן ולהסדרים עתידיים, כאשר הצלחתו תלויה בראש ובראשונה ביכולת ליישם את התחייבויות הצדדים בשטח.
הסכם המסגרת אינו מהווה הסכם שלום ואינו מסיים את מצב המלחמה בין ישראל ללבנון. מדובר במסמך עקרונות, שנועד לשמש בסיס למשא ומתן ולהסדרים עתידיים, כאשר הצלחתו תלויה בראש ובראשונה ביכולת ליישם את התחייבויות הצדדים בשטח.
אחד העקרונות המרכזיים בהסכם הוא הכרה הדדית בריבונות של שתי המדינות. המשמעות המעשית היא שממשלת לבנון אמורה להיות הכתובת הבלעדית לכל פעילות צבאית משטחה, בעוד שחיזבאללה לא יוכל עוד להציג את עצמו כגורם עצמאי המכתיב את מדיניות הביטחון של לבנון. מבחינת ישראל מדובר בשינוי תפיסתי משמעותי, משום שהוא מטיל את האחריות הישירה על המדינה הלבנונית לכל פעולה שתצא משטחה.
סעיף מרכזי נוסף קובע כי נסיגת ישראל מאזור הביטחון בדרום לבנון לא תהיה אוטומטית. ישראל תיסוג רק לאחר שחיזבאללה יפורק מנשקו באזור, והצבא הלבנוני יוכיח בפועל שהוא מסוגל להשתלט על השטח ולמנוע את חזרת הארגון. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר כי ישראל תמשיך להחזיק באזורי הביטחון כל עוד האיום הצבאי מצד חיזבאללה לא יוסר לחלוטין.
במקביל, ארצות הברית צפויה למלא תפקיד מרכזי ביישום ההסכם באמצעות גוף פיקוח חדש שיוקם לצורך כך. וושינגטון התחייבה גם להעניק ללבנון סיוע הומניטרי בהיקף של 100 מיליון דולר וסיוע ביטחוני נוסף של 30 מיליון דולר לצבא הלבנוני, במטרה לחזק את מוסדות המדינה ולהקטין את תלותה בכוחו של חיזבאללה.
אלא שכמעט במקביל לטקס החתימה כבר הגיעו האיומים מביירות. חבר הפרלמנט של חיזבאללה, חסן פדלאללה, תקף את ההסכם וטען כי יישומו יחייב את ממשלת לבנון לצאת, בגיבוי אמריקאי, למלחמת אזרחים נגד הארגון. מבחינת חיזבאללה, הדרישה להתפרק מנשקו בכל שטח לבנון אינה מקובלת, והוא ממשיך לטעון כי מחויבותו היחידה היא להסדרים הקודמים שהגבילו את פעילותו מדרום לנהר הליטני.
האיום אינו תיאורטי בלבד. אף שחיזבאללה ספג בשנה האחרונה מכות קשות מישראל ואיבד חלק ניכר מיכולותיו הצבאיות, הוא עדיין מחזיק בכוח צבאי משמעותי, בבסיס תמיכה רחב בקרב האוכלוסייה השיעית ובקשרים עמוקים עם איראן. כל ניסיון של ממשלת לבנון לכפות עליו פירוק נשק עלול להצית עימות פנימי חריף.
גם ההיסטוריה אינה מעודדת במיוחד. בשנת 1983 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שנחשב אז לפריצת דרך מדינית, אולם הוא מעולם לא אושרר ונעלם בתוך זמן קצר בעקבות הטלטלות הפוליטיות בלבנון. גם החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, נועדה להביא לפירוק חיזבאללה מדרום לבנון — יעד שמעולם לא הושג בפועל.
תומכי ההסכם טוענים כי הפעם קיים הבדל מהותי: מעורבות אמריקאית ישירה, הכוללת לא רק תיווך מדיני אלא גם מנגנון פיקוח, ליווי ביטחוני והשקעה כספית משמעותית. מנגד, מבקרי ההסכם מזכירים שגם בעבר היו ערבויות בינלאומיות שלא הצליחו למנוע את התחמשותו המחודשת של חיזבאללה.
גם לאחר החתימה נותרו שאלות רבות ללא מענה. לוח הזמנים לנסיגה ישראלית טרם פורסם, גבולות אזורי הפיילוט עדיין נמצאים בדיונים, והצדדים עצמם מפרשים חלק מסעיפי ההסכם באופן שונה. ראש ממשלת לבנון, נוואף סלאם, הדגיש כי מטרת ההסכם היא להביא לנסיגה ישראלית מכל שטח לבנוני, בעוד שנשיא לבנון, ג'וזף עון, הבהיר כי עדיין לא הושגו הסכמות סופיות לגבי אזורי היישום הראשונים.
לכן, למרות האווירה החגיגית בוושינגטון, מוקדם מאוד להכריז על פריצת דרך היסטורית. ההסכם שנחתם אינו שלום ואף אינו הסדר קבע. הוא פותח דלת מדינית שלא הייתה קיימת עד כה, אך הצלחתו תימדד לא במסמכים שנחתמו אלא בשאלה אחת: האם חיזבאללה אכן יאבד את כוחו הצבאי, או שגם הפעם יתווסף עוד הסכם לרשימת ההזדמנויות שהמזרח התיכון ידע להחמיץ.
