מכונת המוות של פלורידה: 19 הוצאות להורג בשנה אחת - והמחיר הנפשי גובה קורבנות גם מחוץ לתא הנידונים

באביב האחרון החל האב דסטין פדון להתעורר שוב ושוב באמצע הלילה. הוא היה קם מהמיטה, ניגש לכיור, שוטף את פניו במים קרים ומנסה להסדיר את נשימתו. במשך שנים הוא ליווה אסירים בתא הנידונים למוות בפלורידה, התפלל איתם, שמע את וידוייהם והחזיק בידם בשעות האחרונות לחייהם. הוא חשב שכבר למד להתמודד עם המוות. אבל אז הגיע גל חסר תקדים של הוצאות להורג, והמחיר הנפשי החל לחלחל גם אליו.

פלורידה של 2025 אינה דומה לשום מדינה אחרת בארצות הברית. בעוד רוב המדינות התרחקו מעונש המוות או הפסיקו להשתמש בו כמעט לחלוטין, דווקא פלורידה האיצה את הקצב באופן דרמטי. בשנה אחת בלבד הוצאו להורג 19 אסירים – המספר הגבוה ביותר במדינה מאז 1936. מדובר בכ־40% מכלל ההוצאות להורג שבוצעו בארצות הברית באותה שנה. גם בשנת 2026 הקצב נמשך, כאשר פלורידה כבר הקדימה את כל שאר המדינות במספר ההוצאות להורג שביצעה.

המשמעות אינה רק סטטיסטית. בכלא המדינה בפלורידה, שלושת תאי ההמתנה הסמוכים לחדר ההוצאה להורג הפכו כמעט לפס ייצור. לאחר שכל אסיר מוצא להורג, האחרים מתקדמים תא אחד קדימה, ואסיר נוסף מקבל צו הוצאה להורג ונכנס למעגל. מה שהיה בעבר הליך נדיר יחסית הפך לשגרה.

פלורידה של 2025 אינה דומה לשום מדינה אחרת בארצות הברית. בעוד רוב המדינות התרחקו מעונש המוות או הפסיקו להשתמש בו כמעט לחלוטין, דווקא פלורידה האיצה את הקצב באופן דרמטי. בשנה אחת בלבד הוצאו להורג 19 אסירים – המספר הגבוה ביותר במדינה מאז 1936.

מאחורי ההאצה עומד מנגנון ייחודי. בניגוד למדינות רבות אחרות, שבהן בתי המשפט קובעים את מועדי ההוצאה להורג לאחר שכל הערעורים מוצו, בפלורידה ההחלטה נתונה כמעט לחלוטין בידי המושל. רון דה־סנטיס הוא שמחליט מתי ייחתם צו ההוצאה להורג, ובאיזה תיק. ההחלטות מתקבלות מאחורי דלתיים סגורות, ללא הליך ציבורי וללא חובת הסבר.

מבקרי המדיניות טוענים כי מדובר בריכוז כוח חריג. עורכת הדין מריה דליבראטו מהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות אף אמרה כי מבחינה מעשית, המושל יכול לבחור את האסיר הבא "כאילו היה זורק חצים לעבר רשימת שמות". מנגד, תומכי המדיניות טוענים כי מדובר במימוש רצון המחוקק ובהבטחת צדק למשפחות הקורבנות.

אבל לב הכתבה אינו הוויכוח המשפטי. הוא האנשים שחיים בתוך המערכת הזאת.

האב פדון נוסע שוב ושוב מאות קילומטרים כדי לפגוש את הנידונים בשבועות האחרונים לחייהם. הוא מתפלל איתם, מקשיב להם, מעניק להם לחם קודש ומלווה אותם עד הרגע שבו מוזרקת הזריקה הקטלנית. לדבריו, הדבר הקשה ביותר אינו רגע המוות עצמו, אלא הידיעה שכל האסירים במסדרון יודעים שהם נמצאים על רשימה בלתי נראית – רשימת האנשים שממתינים לחתימת המושל.

"אתה מתחיל להיות ערני למוות כל הזמן," סיפר. "לא למוות שלך – אלא למוות של האנשים שאתה מכיר."

גם רון מקאנדרו, לשעבר מנהל כלא המדינה של פלורידה, עדיין מתקשה להשתחרר מהזיכרונות. בשנות התשעים פיקח על הוצאות להורג בכיסא החשמלי, ובהן גם זו של פדרו מדינה, שבמהלכה פרצה אש מראשו של האסיר לאחר המכת החשמל הראשונה. הריח, לדבריו, דבק במדים שלבש, והוא השליך אותם מיד לאחר מכן.

אבל הריח לא היה הדבר היחיד שנשאר.

מקאנדרו סיפר כי במשך שנים התעורר בלילות לאחר שראה בדמיונו את האסירים שהוציא להורג יושבים על קצה מיטתו. רק לאחר יותר מעשור של טיפול נפשי הצליח להשתחרר מהטראומה. כיום, כשהוא רואה את קצב ההוצאות להורג מואץ מחדש, הוא חושש בעיקר עבור הסוהרים הצעירים שנאלצים לעבור את מה שהוא עצמו עבר. "זה הורס אנשים," אמר. "פשוט הורס."

גם עורכי הדין משלמים מחיר כבד. בפלורידה ניתנים לעיתים פחות מ־30 ימים בין חתימת צו ההוצאה להורג לבין ביצועו בפועל. בתקופה הקצרה הזו עליהם להגיש עתירות, לאתר ראיות חדשות, לפנות לבתי משפט ולהילחם נגד השעון.

כך קרה לעורך הדין פול קליל, שייצג אסיר במשך שני עשורים. בזמן שניסה להציל את חייו של לקוחו, אביו שלו גסס בבית חולים. בקשתו לקבל דחייה משמעותית נדחתה, והוא נאלץ לעבור בין מיטת אביו לבין אולמות בתי המשפט. אביו נפטר, וכעבור שלושה שבועות בלבד הוצא גם לקוחו להורג.

ברקע לכל אלה עומדת גם המדיניות הלאומית של הנשיא דונלד טראמפ, שהחזיר את עונש המוות למרכז סדר היום הפוליטי עם כניסתו המחודשת לבית הלבן. כבר ביומו הראשון בתפקיד חתם על צו נשיאותי הקורא להרחבת השימוש בעונש המוות ולהחמרת האכיפה הפלילית. בפלורידה, רבים רואים במדיניותו של דה־סנטיס לא רק עמדה אידיאולוגית, אלא גם מסר פוליטי למחנה השמרני לקראת האפשרות שיתמודד שוב על הנשיאות בעתיד.

מן העבר השני ניצבות משפחות הקורבנות, שרבות מהן רואות בהוצאה להורג סגירת מעגל וצדק מאוחר. עבורן, כל דחייה נוספת היא הארכת הסבל. אלא שגם בקרב המשפחות הללו אין תמימות דעים, ויש מי שסבורות כי שנים של הליכים משפטיים אינן מאפשרות ריפוי אמיתי.

מנגד, ארגוני זכויות אדם מזכירים כי פלורידה היא גם המדינה שזיכתה את מספר האסירים הגבוה ביותר מתא הנידונים למוות – שלושים בני אדם שנידונו למוות ובהמשך התברר כי לא היו צריכים להיות שם כלל. הנתון הזה, לטענתם, ממחיש כי גם מערכת משפט מתקדמת עלולה לטעות, וכאשר מדובר בעונש בלתי הפיך – כל טעות עלולה להפוך לקטלנית.

עבור הקהילה הישראלית־אמריקאית, הדיון סביב עונש המוות אינו רק סוגיה משפטית או פוליטית. הוא משקף את השאלה הרחבה יותר באיזו אמריקה אנו חיים – אמריקה שמחזקת את מדיניות "חוק וסדר" גם במחיר הרחבת כוח המדינה, או אמריקה שמעדיפה להתרחק מענישה בלתי הפיכה. חמישים שנה לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית אישר מחדש את עונש המוות, פלורידה הפכה למעבדה הגדולה ביותר של המדיניות הזו. אבל ככל שקצב ההוצאות להורג עולה, כך מתברר שגם מי שאינם יושבים על כיסא הנידונים – הכמרים, הסוהרים, עורכי הדין ואפילו בני משפחות הקורבנות – נושאים איתם את הצלקות הרבה אחרי שהאורות בחדר ההוצאה להורג כבים.