חמישה ימים, 10,000 עצורים: מבצע ההגירה השקט שמטלטל את אמריקה

וושינגטון – בזמן שעיני הציבור האמריקאי היו נשואות למשברים פוליטיים, לכלכלה ולמערכה הבינלאומית, התחולל ברחבי ארצות הברית אחד ממבצעי אכיפת ההגירה הגדולים ביותר של השנים האחרונות – כמעט מבלי שאיש הבחין בכך. בתוך חמישה ימים בלבד, בין 26 ל־30 ביוני, עצרה רשות ההגירה והמכס האמריקאית כ־10,000 בני אדם, קצב חסר תקדים של כ־2,000 מעצרים ביום. מדובר בנתון שלא פורסם רשמית על ידי הרשויות ונחשף באמצעות גורם המעורה בפרטים, והוא מצביע על תפנית דרמטית באופן שבו ממשל טראמפ מנהל כיום את מדיניות ההגירה שלו.

המספרים לבדם מספרים את עוצמת השינוי. עד לאחרונה נחשב חודש דצמבר לחודש השיא של האכיפה, עם ממוצע של כ־1,283 מעצרים ביום. בינואר, כאשר מאות סוכנים נשלחו למבצעי ענק במיניאפוליס ובאזורים נוספים, עמד הממוצע היומי על כ־1,212 מעצרים. בפברואר כבר ירד המספר לכ־1,057 ביום. כעת, בתוך ימים ספורים בלבד, הוכפל כמעט קצב האכיפה והגיע לרמה שלא נראתה עד כה.

הממשל אינו מסתיר את מדיניותו. בהודעה רשמית מסר המשרד לביטחון הפנים כי סוכניו ממלאים את הבטחת הבחירות של טראמפ לעצור ולגרש שוהים בלתי חוקיים שביצעו עבירות פליליות, ובהם רוצחים, אנסים, פדופילים, חברי כנופיות וחשודים בטרור.

הזינוק הזה אינו מקרי. הוא משקף שינוי עמוק באסטרטגיה של הממשל. בתחילת כהונתו המחודשת בחר הנשיא דונלד טראמפ להציג את אכיפת ההגירה באופן גלוי ומתוקשר. סוכני ההגירה פשטו על ערים גדולות לעיני המצלמות, עשרות כלי רכב פדרליים מילאו רחובות שלמים, והמבצעים הפכו לאירועים תקשורתיים של ממש. סרטונים הופצו כמעט בזמן אמת ברשתות החברתיות ובחשבונות הרשמיים של המשרד לביטחון פנים, במטרה להמחיש לציבור כי הממשל מקיים את הבטחותיו בנושא ההגירה.

אלא שהאסטרטגיה הזאת ספגה מכה קשה בעקבות האירועים במיניאפוליס. במהלך מחאה שהתפתחה סביב פעילות סוכני ההגירה נהרגו שני אזרחים אמריקאים. האירוע עורר סערה ציבורית, ביקורת פוליטית ולחץ כבד על הממשל. בעקבותיו החל "צאר הגבול" טום הומן לצמצם את מבצעי הענק הגלויים, והגישה שהובילה שרת הביטחון הפנים דאז, קריסטי נוֹם, החלה לרדת מהפרק.

תקופת כהונתה של נואם התאפיינה במבצעי אכיפה רחבי היקף, שנועדו גם לייצר הרתעה ציבורית. התמונות של עימותים בין סוכני הגירה למפגינים, פשיטות מתוקשרות ושיירות של כלי רכב פדרליים הפכו כמעט לחלק בלתי נפרד ממדיניות ההגירה של הממשל. אולם לצד אפקט ההרתעה נוצר גם מחיר כבד: ביקורת ציבורית, עימותים אלימים ולעיתים גם תוצאות טרגיות.

יורשה של נוֹם במשרד לביטחון הפנים, מרקוויין מאלין, בחר במסלול אחר. הוא כמעט ואינו מרבה להתראיין בנושא, ממעט בהודעות דרמטיות ומעדיף שאכיפת ההגירה תתבצע הרחק מאור הזרקורים. אלא שהשקט הזה אינו מעיד על האטה. להפך. הנתונים החדשים מלמדים כי דווקא כשהמבצעים ירדו מהכותרות, קצב המעצרים זינק לשיא חדש.

לפי הנתונים, גם מספר המוחזקים במתקני המעצר של רשות ההגירה גדל באופן משמעותי. אם מאז פברואר נע סביב 30 אלף עצורים, הרי שבמהלך חודש יוני עלה המספר לכ־39 אלף. מדובר בעומס משמעותי על מערכת המעצר הפדרלית, והוא מעיד כי הרשויות אינן מסתפקות במעצרים נקודתיים אלא מבצעות אכיפה רחבת היקף ברחבי המדינה.

הממשל אינו מסתיר את מדיניותו. בהודעה רשמית מסר המשרד לביטחון הפנים כי סוכניו ממלאים את הבטחת הבחירות של טראמפ לעצור ולגרש שוהים בלתי חוקיים שביצעו עבירות פליליות, ובהם רוצחים, אנסים, פדופילים, חברי כנופיות וחשודים בטרור. "אם תיכנסו לארצות הברית בניגוד לחוק, נמצא אתכם, נעצור אתכם ונגרש אתכם", נאמר בהודעת המשרד.

אלא שהצהרה זו אינה עונה על כמה מהשאלות המרכזיות שמעסיקות ארגוני זכויות אדם, משפטנים ורשויות מקומיות. הממשל אינו מפרסם באופן שוטף את נתוני המעצרים, אינו מפרט היכן בוצעו המבצעים ואינו מספק פילוח מלא של זהות העצורים. בשל כך, קשה לדעת איזה חלק מהעצורים הם עבריינים בעלי הרשעות קודמות ואיזה חלק הם שוהים בלתי חוקיים ללא עבר פלילי.

גם עצם השגת הנתונים הפכה למשימה מורכבת. ארגון המחקר של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, העוקב אחר מדיניות ההגירה בארצות הברית, נאלץ להגיש בקשות לפי חוק חופש המידע כדי לקבל נתונים מרשות ההגירה. גם הנתונים שהועברו לידיו מעודכנים רק עד חודש פברואר, כך שהציבור נאלץ להסתמך במידה רבה על הדלפות ומקורות אנונימיים כדי להבין את היקף המבצע הנוכחי.

המעבר ממבצעי ראווה רועשים לאכיפה חשאית ומבוזרת מייצג שינוי עמוק באופן שבו טראמפ מבקש ליישם את מדיניות ההגירה שלו. אם בעבר ההרתעה התבססה על נראות ציבורית ועל מסר תקשורתי ברור, הרי שכיום נדמה שהמטרה היא יעילות מבצעית מקסימלית, גם במחיר של פחות שקיפות ופחות מידע לציבור.

עבור תומכי הממשל, הנתונים מוכיחים שהמדיניות החדשה עובדת טוב יותר מקודמתה. עבור מתנגדיה, דווקא החשאיות היא שמדאיגה. כאשר אלפי בני אדם נעצרים בתוך ימים ספורים, אך הציבור אינו יודע היכן, כיצד ועל סמך אילו קריטריונים, מתעוררות שאלות כבדות משקל על פיקוח, שקיפות וזכויות אדם.

דבר אחד כבר ברור: מבצעי ההגירה של ממשל טראמפ לא נעלמו. הם פשוט ירדו מהכותרות – ובזמן שרבים חשבו שהלחץ נרגע, קצב המעצרים הגיע לשיא חדש.