הדובים הכי אהובים באמריקה: הסוד היהודי שאיש לא הכיר

ניו יורק – אם גדלתם בארצות הברית, יש סיכוי טוב שגם אתם ביליתם חלק מהילדות עם משפחת הדובים הכי מפורסמת בעולם. אבא דוב, אמא דובה, האח, האחות ובהמשך גם האחות הקטנה לימדו דורות של ילדים איך לומר אמת, איך להתמודד עם בריונות, למה כדאי לאכול ירקות ומדוע לא מומלץ לבהות כל היום בטלוויזיה. אבל מאחורי אחת מסדרות ספרי הילדים האהובות ביותר באמריקה הסתתר סוד שרוב הקוראים מעולם לא הכירו: האיש שיצר את הדובים היה יהודי.

תחקיר חדש שפורסם באתר היהודי-אמריקני "קוולר" מחזיר אל האור את סיפורו של סטן ברנסטיין – בן למשפחת מהגרים יהודית מאוקראינה – ואת המסע המפתיע שעברו הדובים שלו. מסע שהתחיל בבית יהודי בפילדלפיה, אבל הסתיים, באופן שאפילו יוצרם כנראה לא היה מדמיין, בכנסייה נוצרית.

למרות שסטן ברנסטיין היה יהודי, הדובים שלו מעולם לא חגגו חנוכה. לעומת זאת, חג המולד דווקא כיכב שוב ושוב בספרים, בתוכניות הטלוויזיה ובסיפורים החדשים של המשפחה הפרוותית.

סטנלי מלווין ברנסטיין נולד בשנת 1923 בפילדלפיה למשפחה יהודית שהגיעה לארצות הברית בגלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19. באותה עיר גדלה גם ג'ניס גרנט, שהגיעה ממשפחה נוצרית ממוצא סקוטי, אירי וגרמני. השניים הכירו בבית הספר לאמנות, התאהבו, נישאו ונשארו יחד כמעט שישה עשורים.

בשנת 1962 הם יצרו את ספר הדובים הראשון. איש מהם לא שיער שהמשפחה הפרוותית תהפוך לאחת האימפריות הגדולות בתולדות ספרות הילדים, עם מאות מיליוני עותקים, סדרות טלוויזיה, צעצועים ודורות של קוראים נאמנים.

אגב, אם גם אתם נשבעתם כל החיים ששם המשפחה נכתב ברנשטיין ולא ברנסטיין, אתם ממש לא לבד. הטעות הזו הפכה לאחת הדוגמאות המפורסמות בעולם ל"אפקט מנדלה" – התופעה שבה מיליוני אנשים בטוחים שהם זוכרים פרט שמעולם לא היה נכון. אולי פשוט כי "שטיין" נשמע... קצת יותר יהודי.

אלא שכאן מגיע אחד הפרטים המסקרנים ביותר בסיפור. למרות שסטן ברנסטיין היה יהודי, הדובים שלו מעולם לא חגגו חנוכה. לעומת זאת, חג המולד דווקא כיכב שוב ושוב בספרים, בתוכניות הטלוויזיה ובסיפורים החדשים של המשפחה הפרוותית.

כאשר קוראים יהודים שאלו במשך השנים מדוע אין ספר חנוכה, ברנסטיין השיב בריאיון לעיתון היהודי "פורוורד" כי אי אפשר לכתוב ספר כזה "מבלי להכניס דת". חג המולד, מבחינתו, כבר נתפס כחלק מהתרבות האמריקנית הכללית.

זו אולי אחת הדוגמאות המעניינות ביותר לאופן שבו יהודים רבים בארצות הברית חווים את החברה שסביבם: עץ אשוח, סנטה קלאוס ושירי חג מולד נתפסים לעיתים כ"תרבות", בעוד שחנוכייה וסביבון נתפסים מיד כביטוי דתי מובהק.

סטן וג'ן גידלו את שני בניהם כמעט ללא חינוך דתי. בנם מייק סיפר שנים מאוחר יותר שהוריו העדיפו ללמד ערכים כלליים ולא להשתייך באופן מובהק לדת כלשהי.

אבל כאן הסיפור קיבל תפנית שאיש לא ציפה לה.

לאחר מותו של סטן בשנת 2005 החל מייק ברנסטיין, שהתקרב לנצרות בעקבות נישואיו, להמשיך את סדרת הספרים – הפעם בכיוון שונה לחלוטין. החל משנת 2008 יצאו לאור ספרי דובים חדשים בהוצאה נוצרית, ובהם כותרים כמו "הדובים מתפללים", "הדובים לומדים על גן עדן", "הדובים שומרים על אמונתם" ואפילו "תנ"ך הדובים", הכולל גם סיפורים מהברית החדשה.

כך קרה שאחת ממשפחות הילדים המפורסמות ביותר באמריקה, שנולדה בראשו של יוצר יהודי, הפכה עם השנים לסדרה המזוהה דווקא עם העולם הנוצרי האוונגלי.

ובכל זאת, אם מחפשים היטב, נשאר גם ניצוץ קטן של יהדות.

בספר אחד שואלת אחות דובה את אביה שאלה פשוטה: "מה זה אלוהים?" אחרי ביקור בכנסייה היא ממשיכה לשאול, "האם אלוהים גם ברא את השאלות?"

אבא דוב אינו מספק תשובה חד-משמעית. הוא רק מחייך ואומר: "בעיקר את השאלות."

יש מי שיראו בכך עוד משפט חמוד מספר ילדים. אבל כותבת התחקיר ב"קוולר" לא התאפקה וסיכמה בחיוך: שיחה על אלוהים שנגמרת לא בתשובות אלא בעוד שאלות? יותר יהודי מזה כבר קשה למצוא.

אולי זו גם הסיבה שהסיפור של משפחת ברנסטיין ממשיך לרתק גם יותר משישים שנה אחרי שנולדו הדובים הראשונים. הוא אינו רק סיפור על ספרי ילדים, אלא גם על זהות, על התבוללות, על אמריקה המשתנה ועל הבחירות שכל משפחה יהודית עושה בדרכה. ובסופו של דבר, למרות כל הפיתולים שעברו בדרך, נשארה אצל הדובים לפחות תכונה אחת שהיהודים תמיד אהבו במיוחד: לשאול עוד שאלה.