אין מי שיקנה את היין: חקלאי קליפורניה שורפים את הכרמים שלהם

בבוקר שטוף שמש בסולדד שבקליפורניה, בלב עמק סלינאס שהונצח ביצירותיו של הסופר ג'ון סטיינבק, עמד ג'ייסון סמית וצפה במפעל החיים של משפחתו נעלם מול עיניו. טרקטור עבר בין השורות ועקר מן האדמה את גפני הפינו נואר, ופועל אחר הצית את עמודי העץ שתמכו בהן במשך שנים. סמית, בן 57, נשען על רכבו הלבן בצל עץ אלון וצפה בכרם שלו עולה בעשן.

זה לא היה טקס סמלי וגם לא חלק משגרת הטיפול בכרם. זו הייתה כניעה למציאות כלכלית אכזרית. סמית החליט למכור את אדמותיו ולסגור את העסק המשפחתי שפעל במשך 51 שנה. "פשוט אין שום דרך שבה אוכל להרוויח כסף", הסביר.

בענף מעריכים כי מאות יקבים נוספים עלולים להיסגר בשנתיים הקרובות לפני שהשוק יגיע לתחתית. סטיב לוהר, נשיא ג'יי לוהר ויניארדס אנד ויינס, תיאר את המצב במילים חריגות בעוצמתן: לדבריו, במשך 54 שנות פעילות בענף היין והגפנים, החברה מעולם לא ראתה שינוי, טלטלה וכאוס בהיקף כזה.

והוא רחוק מלהיות היחיד. בקליפורניה, שמותגה במשך עשרות שנים כאחת מבירות היין הגדולות בעולם, יוצר בשנה האחרונה פחות יין מבכל שנה אחרת ברבע המאה האחרון. בחלק מהכרמים המצב כה קשה, עד שזול יותר להשאיר את הענבים על הגפנים ולהניח להם להירקב מאשר לשלם לעובדים כדי לבצור אותם. הסיבה פשוטה: מחסנים ומדפים כבר עמוסים בבקבוקים שהצרכנים אינם ממהרים לקנות.

ברחבי ארצות הברית נמצאות מכירות היין ברמות הנמוכות ביותר זה יותר משני עשורים. הציבור שותה פחות אלכוהול, בין היתר בעקבות אזהרות בריאותיות הולכות וגוברות, ובמקביל משתנים הרגלי השתייה של הדור הצעיר. צרכנים רבים מעדיפים קוקטיילים מוכנים בפחיות, משקאות מוגזים, משקאות קלים ומוצרים נטולי אלכוהול. עבור חלקם, עולם היין המסורתי — על הזנים, אזורי הגידול, שנות הבציר וכללי הטעימה שלו — נתפס כמסובך ומיושן.

בקליפורניה, האחראית לכ־80 אחוז מתוצרת היין האמריקאית, שינוי הטעם הזה הפך למשבר כלכלי. ואולי אין זן שמספר את סיפור העלייה והנפילה של הענף טוב יותר מפינו נואר.

היין שמקורו בבורגונדי שבצרפת לא תמיד היה הבחירה הראשונה של הצרכן האמריקאי. במשך שנים העדיפו רבים קברנה סוביניון ומרלו. ואז, ב־2004, הגיע הסרט "דרכים צדדיות", בכיכובו של פול ג'יאמטי. דמותו של ג'יאמטי, חובב יין מושבע, התייחסה לפינו נואר כמעט ביראת קודש — והקהל האמריקאי הסתער עליו.

ההשפעה הייתה עצומה. חדרי טעימות שקטים במרכז קליפורניה התמלאו לפתע במבקרים, יקבים מכרו מלאים במהירות ומגדלים נטעו פינו נואר בכל חלקה שהתאימה לכך. מארק מקוויליאמס, שסגר לאחרונה יקב שהתמחה בפינו נואר במחוז סונומה, נזכר בתקופה ההיא היטב: "כמעט יכולת להרגיש את זה. כל מה שאנשים רצו היה פינו נואר".

משפחת סמית הגיעה למחוז מונטריי בתחילת שנות ה־70, לאחר שאביו של ג'ייסון זיהה את הפוטנציאל של תעשיית היין המתפתחת באזור. השילוב בין ימים שטופי שמש ללילות קרירים וערפיליים יצר תנאים מצוינים לגידול ענבים. במשך השנים צמח העסק המשפחתי, ואלי פארם מנג'מנט, וניהל אלפי דונמים של כרמים שסיפקו ענבים לכמה מהיקבים הגדולים בקליפורניה. השנים שלאחר הצלחת "דרכים צדדיות" היו מן הרווחיות בתולדותיו.

אבל הבהלה לפינו נואר הסתיימה. בשנת 2025, לראשונה זה עשרות שנים, ייצרו יקבי קליפורניה פחות יין אדום מיין לבן. ייצור הפינו נואר במדינה צנח בכ־30 אחוז מאז 2021, ומגדלים החלו להחליף חלק מהגפנים בזנים לבנים שזוכים לביקוש גובר. "היינו כל כך ממוקדים בפינו נואר", אמר סמית. "ואז פשוט לא היה ביקוש".

המספרים ממחישים את עוצמת המשבר. במהלך 2025 נעקרו ברחבי קליפורניה עשרות אלפי דונמים של כרמי יין, וכמויות עצומות של ענבים כלל לא נבצרו. עבור מגדלים שחייבים להמשיך לשלם על מים, עובדים, ציוד, הלוואות ותחזוקה גם כאשר איש אינו רוצה את הענבים שלהם, החשבון נעשה בלתי אפשרי.

כדי לפרוע חובות ולהימנע מפשיטת רגל, מכר סמית את כרם הדגל שלו לג'קסון פמילי ויינס. חלקות אחרות נמכרו למשקיעים פרטיים, וגם הציוד החקלאי החל להימכר כדי להכניס מזומנים. מאחורי המספרים הסתתרה מבחינתו תחושת כישלון קשה הרבה יותר. הוא סיפר על האבל ועל הבושה שחש לנוכח המחשבה שאכזב את אביו, שמת ב־2015. "כל חיי עשיתי רק את זה", אמר. "אצטרך למצוא קריירה חדשה".

אפילו הנסיעה בין הכרמים המחישה לו שהוא אינו לבד. ביום שבו נשרפו הגפנים שלו חלף סמית ליד כרם סמוך וגילה שגם שם נעקרו כל הגפנים.

בענף מעריכים כי מאות יקבים נוספים עלולים להיסגר בשנתיים הקרובות לפני שהשוק יגיע לתחתית. סטיב לוהר, נשיא ג'יי לוהר ויניארדס אנד ויינס, תיאר את המצב במילים חריגות בעוצמתן: לדבריו, במשך 54 שנות פעילות בענף היין והגפנים, החברה מעולם לא ראתה שינוי, טלטלה וכאוס בהיקף כזה.

לצרות מבית הצטרפה גם מלחמת הסחר. קנדה היא אחד משוקי הייצוא החשובים ליין אמריקאי, ובכמה מחוזות קנדיים הוסרו משקאות אלכוהוליים אמריקאיים מהמדפים בתגובה למכסים שהטיל ממשל טראמפ. עבור תעשייה שכבר סובלת מעודפי ייצור ומירידה בביקוש המקומי, אובדן לקוחות מעבר לגבול הוא מכה נוספת בזמן הגרוע ביותר האפשרי.

לא כולם משוכנעים שזה סופו של היין הקליפורני. יקב או בון קלימה בסנטה ברברה, המייצר פינו נואר זה יותר מארבעה עשורים, מתכנן לצמצם את הייצור אך מאמין שיוכל לשרוד. אנשי הענף האופטימיים מזכירים כי אופנות משתנות וכי יין ממשיך להיות חלק עמוק מתרבות האוכל והאירוח האמריקאית.

אבל עבור סמית, הוויכוח על עתידה של התעשייה כבר מאוחר מדי. אחרי יותר מחצי מאה שבה משפחתו גידלה ענבים, הוא יוצא לחפש לעצמו חיים חדשים. ובכל זאת, הוא אומר, לא יפסיק לשתות פינו נואר.

כשנשאל מהו באמת המשקה האהוב עליו, הגיעה תשובה שמסכמת באופן כמעט מושלם את צרותיה של תעשיית היין כולה: "בירה וויסקי".