להפיק מים מאוויר המדבר: הסטארטאפ מלאס וגאס מכוון למהפכה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

חברת וואבר טכנולוגיות, סטארטאפ שנולד מתוך מחקר באוניברסיטת נבדה בלאס וגאס, מפתחת מערכת לקצירת מים אטמוספריים — כלומר, הפקת מים ישירות מאדי המים שנמצאים באוויר. החברה טוענת שהטכנולוגיה שלה מסוגלת לפעול גם בלחות יחסית של כ־10%, תנאים שבהם מערכות מסורתיות רבות להפקת מים מהאוויר מתקשות לפעול ביעילות.

מה שהופך את הסיפור למסקרן במיוחד הוא מקור ההשראה: צפרדעים.

החוקרים באוניברסיטה בחנו כיצד צפרדעי עץ מסוגלות לספוג ולשמור מים דרך עורן בתנאים יבשים. מתוך העיקרון הביולוגי הזה פותחה בתחילה ממברנת הידרוג'ל, חומר רך וסופג המזכיר במבנהו עדשת מגע, שמסוגל למשוך אדי מים מהאוויר ולהעביר אותם אל תוך המערכת.

"הסתכלנו על צפרדעי עץ מסוימות שמסוגלות לספוג מים ולהתייבש דרך העור שלהן, וחשבנו: אולי אפשר לעשות דבר דומה", הסביר בעבר פרופ' ג'רמי צ'ו, אחד ממייסדי החברה וחוקר באוניברסיטת נבדה בלאס וגאס. הרעיון שנשמע בתחילה כמעט כמו מדע בדיוני הפך לבסיס של טכנולוגיה שעליה נרשמו פטנטים ואשר מוסחרה באמצעות וואבר.

היתרון הגדול של השיטה הוא שאינה מנסה לקרר כמויות עצומות של אוויר עד לנקודת עיבוי, כפי שעושות מערכות רבות להפקת מים אטמוספריים. במקום זאת היא משתמשת בכימיה כדי למשוך את המים מן האוויר, ולכן החברה טוענת שהיא מסוגלת לפעול בתנאים יבשים ובצריכת אנרגיה נמוכה יותר.

מאז, המערכת עברה כמה דורות של פיתוח. החברה עצמה מסבירה כי הטכנולוגיה המסחרית שלה כיום נשענת על ממשק בעל שטח פנים גדול במיוחד ועל תמיסה סופחת מלחים, שמושכת אדי מים מן האוויר. לאחר מכן משוחררים המים מהתמיסה באמצעות תהליך תרמי, והחומר הסופח חוזר לשימוש במחזור נוסף.

היתרון הגדול של השיטה הוא שאינה מנסה לקרר כמויות עצומות של אוויר עד לנקודת עיבוי, כפי שעושות מערכות רבות להפקת מים אטמוספריים. במקום זאת היא משתמשת בכימיה כדי למשוך את המים מן האוויר, ולכן החברה טוענת שהיא מסוגלת לפעול בתנאים יבשים ובצריכת אנרגיה נמוכה יותר.

ההתקדמות בתוך זמן קצר הייתה משמעותית. כאשר וואבר הוקמה בשנת 2024, המערכות הראשונות הצליחו להפיק רק מיליליטרים בודדים של מים ביום. כיום, לפי החברה והמייסדים, יחידה ניסיונית מסוגלת להגיע לעד כ־20 ליטר ביום.

אלא שהמספר שמושך כעת את תשומת הלב גדול בהרבה.

מנכ"ל החברה והמייסד השותף ריץ' סלואן אמר כי היעד הוא להגיע עד סוף 2027 למערכת שתוכל להפיק עד 10,000 גלונים של מים ביום. מדובר בכ־38 אלף ליטר — כמות שכבר אינה מיועדת לכוס מים או לבית פרטי, אלא לשימושים תעשייתיים, חקלאיים וקהילתיים. חשוב להדגיש: זוהי תחזית ויעד הנדסי של החברה, לא תפוקה שהושגה כיום.

אם החברה אכן תצליח להגיע לקנה המידה הזה בצורה כלכלית, ההשלכות יכולות להיות משמעותיות במיוחד בדרום־מערב ארצות הברית. לאס וגאס, פיניקס ואזורים גדולים בקליפורניה מתמודדים כבר שנים עם בצורת, התחממות וחשש מפני הידלדלות מקורות מים מסורתיים.

עבור לאס וגאס, הסיפור אינו תיאורטי. אגם מיד, המאגר העצום שעל נהר הקולורדו, הוא אחד ממקורות המים החשובים ביותר באזור ונמצא תחת לחץ מתמשך. החוקרים שמאחורי וואבר אומרים כי עצם המיקום של החברה במדבר היה חלק מהגורמים שהפכו את המחקר למשימה דחופה.

פרופ' צ'ו תיאר בעבר את האטמוספרה כ"נהר בלתי נראה". לדבריו, אם מחשבים את כמויות המים הנמצאות בשכבות האוויר שמעל מחוז קלארק, ניתן למצוא שם כמויות עצומות של אדי מים. הבעיה אינה קיומם של המים — אלא היכולת להוציא אותם מהאוויר בצורה יעילה וזולה.

וזו בדיוק הנקודה שבה חברות כמו וואבר מנסות לשנות את המשוואה.

הטכנולוגיה גם מושכת כסף. החברה גייסה סבב Seed בהיקף של 4 מיליון דולר, עם השקעות של דזרט פורג' ונצ'רס ושל תוכנית ההון־סיכון הממשלתית של נבדה, באטל בורן ונצ'ר. לפי אוניברסיטת נבדה בלאס וגאס, המימון נועד להרחיב ניסויים מסחריים, לפתח את הצוות ולהאיץ את המעבר ממערכות מעבדה למתקנים שיוכלו לפעול בעולם האמיתי.

החברה כבר מכוונת לשימושים שבהם איכות מים גבוהה במיוחד היא קריטית — ובהם תעשייה, חקלאות, אספקה קהילתית ויישומים רפואיים. באתר החברה היא מציגה את המים המופקים כמים באיכות גבוהה במיוחד המתאימים לשימושים הדורשים רמת טוהר גבוהה.

אוניברסיטת נבדה עצמה משתתפת גם בניסוי שמטרתו לבדוק אם ניתן להשתמש במים אטמוספריים להשקיית חלק משטחי הקמפוס. הפרויקט, הנתמך באמצעות ווטרסטרט, כולל תכנון אב־טיפוס, בדיקות ביצועים ובחינת עמידות לטווח ארוך.

עם זאת, הדרך למהפכה עדיין ארוכה.

הפקת מים מהאוויר אינה רעיון חדש, והאתגר הגדול של התעשייה תמיד היה כלכלי: כמה אנרגיה נדרשת כדי להפיק כל ליטר מים, כמה עולה הציוד, וכמה זמן הוא מסוגל לעבוד לפני שנדרשת תחזוקה. במדבר, שבו קיימים פחות אדי מים בכל מטר מעוקב של אוויר, האתגר גדול עוד יותר.

גם בוואבר מודעים לכך. החברה אינה מציגה את עצמה כמי שתמלא מחדש את אגם מיד בתוך כמה שנים, אלא כחלק מפתרון רחב יותר שבו מים יוכלו בעתיד להיווצר באופן מקומי — במפעל, בחווה, בבית חולים או בקהילה — במקום להגיע תמיד ממאגר, נהר או מערכת הולכה מרכזית.

וזה אולי החלק המעניין ביותר ברעיון.

במשך יותר ממאה שנה, תשתיות המים בארצות הברית נבנו סביב עיקרון אחד: למצוא מים במקום אחד ולהוביל אותם למקום אחר. סכרים, מאגרים, תעלות וצינורות ענק מעבירים מים לאורך מאות קילומטרים.

החזון של וואבר הפוך: במקום להביא מים אל המקום שבו זקוקים להם, לייצר אותם במקום עצמו.

עבור ישראלים, הרעיון הזה נשמע מוכר. ישראל הפכה במשך עשרות שנים למעצמת מים באמצעות התפלה, מיחזור מי קולחין והשקיה מדויקת, וגם חברות ישראליות פועלות בתחום הפקת המים מן האוויר. החדשנות שנולדת כעת במדבר נבדה משתייכת לאותו מרוץ עולמי: למצוא מקורות חדשים במקום שבו המקורות הישנים כבר אינם מספיקים.

אבל בלאס וגאס יש לסיפור גם סמליות שקשה לפספס.

באחת הערים היבשות ביותר בארצות הברית, צוות קטן של מהנדסים מסתכל על האוויר המדברי — אותו אוויר שנראה חסר כל טיפת מים — ורואה בו מאגר.

הכול התחיל מצפרדע.

עכשיו הם מנסים להפוך אותה למפעל מים.