ביל מאהר נגד הדמוקרטים: אמונה מתקבלת — כל עוד היא לא יהודית

ביל מאהר שוב אמר בקול את מה שאחרים במפלגה הדמוקרטית מעדיפים, לדבריו, שלא לומר. במהלך תוכניתו "ריאל טיים" תקף הקומיקאי והמגיש הליברלי את היחס של הדמוקרטים ליהודים וטען כי המפלגה מוכנה לחבק פוליטיקאים שמדברים בגאווה על אמונתם הדתית — כל עוד האמונה הזאת אינה יהודית.

הרגע הגיע במהלך דיון עם כתבת סי־אן־אן דיינה באש על ג'יימס טלאריקו, פוליטיקאי דמוקרטי מטקסס המרבה לדבר בפומבי על אמונתו הנוצרית. באש ציינה כי טלאריקו "עונד את אמונתו על שרוולו", וכי הדבר עשוי להיות עבורו יתרון פוליטי. מאהר קטע אותה והוסיף את העקיצה שהפכה מיד לכותרת: במפלגה הדמוקרטית, אמר, הפגנת אמונה מתקבלת בברכה — "כל עוד האמונה הזאת אינה יהודית".

באש לא ניסתה להתווכח. "אתה אמרת את זה", השיבה. מאהר לא נסוג: "אמרתי את זה כי זו האמת".

דווקא זהותו הפוליטית של מאהר מעניקה לדברים משקל מיוחד. הוא אינו איש ימין ואינו מתומכיו של דונלד טראמפ. במשך שנים הוא מזוהה עם המחנה הליברלי ומקדיש חלק ניכר מתוכניתו לביקורת חריפה על הרפובליקנים. אלא שבשנים האחרונות הוא מותח שוב ושוב ביקורת גם על חלקים בשמאל האמריקאי, במיוחד בסוגיות הנוגעות לישראל, אנטישמיות והיחס ליהודים מאז 7 באוקטובר.

הטענה שלו נוגעת בנקודה רגישה במיוחד עבור הדמוקרטים. המפלגה הייתה במשך עשרות שנים הבית הפוליטי המובהק של רוב יהודי ארצות הברית, וגם כיום רוב המצביעים היהודים מזוהים עמה. אלא שבמקביל מתרחשת בבסיס הדמוקרטי תפנית חדה ביחס לישראל, בעיקר בקרב צעירים ופעילים פרוגרסיביים.

הרגע הגיע במהלך דיון עם כתבת סי־אן־אן דיינה באש על ג'יימס טלאריקו, פוליטיקאי דמוקרטי מטקסס המרבה לדבר בפומבי על אמונתו הנוצרית. באש ציינה כי טלאריקו "עונד את אמונתו על שרוולו", וכי הדבר עשוי להיות עבורו יתרון פוליטי. מאהר קטע אותה והוסיף את העקיצה שהפכה מיד לכותרת: במפלגה הדמוקרטית, אמר, הפגנת אמונה מתקבלת בברכה — "כל עוד האמונה הזאת אינה יהודית".

סקר של מרכז המחקר פיו שפורסם השנה המחיש את עומק השינוי. לפי הנתונים שהובאו בכתבה, 80% מהדמוקרטים ומהמצביעים הנוטים לדמוקרטים מחזיקים כיום בדעה שלילית על ישראל, לעומת 69% שנה קודם לכן ו־53% בשנת 2022. בקרב דמוקרטים מתחת לגיל 50 שיעור בעלי הדעה השלילית מגיע לכ־84%.

הנתונים האלה אינם מוכיחים כשלעצמם יחס עוין ליהודים, וההבחנה הזאת חשובה. ביקורת על ממשלת ישראל, על המלחמה בעזה או על מדיניות ישראלית אינה בהכרח אנטישמיות. מנהיגים דמוקרטים וארגונים יהודיים פרוגרסיביים מדגישים שוב ושוב כי אפשר להתנגד בחריפות למדיניות של ממשלה ישראלית ולהישאר מחויבים למאבק באנטישמיות.

אבל עבור מאהר ומבקרים אחרים של המפלגה, השאלה היא האם הגבול הזה נשמר בפועל. לדבריהם, בשנים האחרונות השיח האנטי־ישראלי בחלקים מהשמאל חצה לעיתים את גבול הביקורת המדינית והפך לעוינות רחבה יותר כלפי ציונות, מוסדות יהודיים ואפילו יהודים שמסרבים להתנער מישראל.

המחלוקת הזאת כבר אינה תיאורטית. מועמדים ופוליטיקאים דמוקרטים המזוהים עם האגף הפרוגרסיבי אימצו בשנים האחרונות קו תקיף בהרבה נגד ישראל. שמות כמו זוהראן ממדאני בניו יורק ועבדול אל־סייד במישיגן הפכו לסמלים של שינוי דורי ואידיאולוגי בתוך השמאל האמריקאי. במקביל, משפיעני רשת בעלי קהלים צעירים עצומים, ובהם חסן פייקר, הפכו את הביקורת החריפה על ישראל לחלק קבוע מהשיח הפוליטי של דור חדש של מצביעים.

עבור יהודים דמוקרטים רבים, זו מציאות מורכבת. מצד אחד, הם ממשיכים להזדהות עם עמדות המפלגה בנושאים כמו זכויות אזרח, הפלות, הפרדת דת ומדינה, נשק ומדיניות חברתית. מצד שני, חלקם מתארים תחושת אי־נוחות הולכת וגוברת כאשר תמיכה בישראל הופכת בחוגים מסוימים למבחן פוליטי או מוסרי.

הימין היהודי מיהר, כצפוי, לאמץ את דבריו של מאהר. סם מרקשטיין מהקואליציה היהודית הרפובליקנית אמר כי אף שהוא אינו מסכים לעיתים קרובות עם המגיש הליברלי, הפעם מאהר "צודק". לדבריו, המפלגה הרפובליקנית היא כיום המקום שבו יהודים יכולים להביע בגאווה גם את זהותם היהודית וגם תמיכה בישראל מבלי להידרש להתנצל.

זו כמובן תמונה שהדמוקרטים דוחים. המפלגה כוללת עדיין מספר גדול של נבחרי ציבור יהודים, תומכים בולטים בישראל וקהילה יהודית פוליטית מאורגנת וחזקה. גם הטענה שיהודים "בורחים" בהמוניהם מהמפלגה רחוקה מלהיות מוכחת, ובבחירות האחרונות נשמרה התמיכה הדמוקרטית הרחבה בקרב יהודים אמריקאים.

אלא שהוויכוח שמאהר הצית אינו באמת על השאלה אם יהודים כבר נטשו את הדמוקרטים. הוא עוסק בשאלה עמוקה יותר: האם יהודי אמריקאי יכול להיות חלק טבעי מהשמאל, לדבר בגלוי על יהדותו ועל זיקתו לישראל, מבלי שהדבר יהפוך מיד למבחן פוליטי.

וזו בדיוק הסיבה שהמשפט הקצר של מאהר עורר הד כה גדול. בתוך דיון שעסק לכאורה בפוליטיקאי נוצרי מטקסס, הוא נגע בעצב החשוף ביותר של מערכת היחסים בין יהודי ארצות הברית למפלגה שהייתה ביתם הפוליטי במשך דורות.

הדמוקרטים יכולים לטעון, ובצדק, שביקורת על ישראל אינה אנטישמיות. מאהר מציב בפניהם שאלה קשה יותר: האם אותה סובלנות שהמפלגה מפגינה כלפי ביטויי אמונה וזהות של קבוצות אחרות נשמרת גם כאשר האדם שמולה הוא יהודי — ומסרב להסתיר זאת.