בית כנסת אחר בכל שבוע: הניו־יורקר שחיפש דירוגים — ומצא את היהדות מחדש

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

אבל אנדרו וקסמן גילה מהר מאוד שהוא נכנס למסע הרבה יותר עמוק.

במהלך שנת 2025 הוא בילה את ערבי שישי ושבתות הבוקר בבתי כנסת ברחבי מנהטן, כמעט כולם במרחק הליכה מביתו באפר וסט סייד. בסך הכול ביקר בקרוב ל־50 קהילות, כולל כמה מבתי הכנסת החשובים והוותיקים ביותר בעיר — אורתודוקסים מודרניים, חרדים, קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, ספרדים, מרוקאים, קהילות להט"ביות וקבוצות יהודיות שאינן משתייכות בקלות לשום זרם מוגדר.

וקסמן, יועץ בתחום הבנקאות וניהול הסיכונים, אינו עיתונאי, רב או חוקר דת. הוא פשוט יהודי סקרן שאוהב בתי כנסת. הרעיון המקורי שלו היה לכתוב מעין “ילפ לבתי כנסת” — מדריך אישי למי שעובר לניו יורק ומנסה להבין לאיזו קהילה הוא שייך.

התוצאה הייתה הספר “השנה שלי בבתי הכנסת של ניו יורק” — מדריך סובייקטיבי, צבעוני ואוהב לעשרות קהילות יהודיות בעיר, אבל גם צילום רגע נדיר של יהדות ניו יורק בתקופה רגישה במיוחד.

במהלך שנת 2025 וקסמן בילה את ערבי שישי ושבתות הבוקר בבתי כנסת ברחבי מנהטן, כמעט כולם במרחק הליכה מביתו באפר וסט סייד. בסך הכול ביקר בקרוב ל־50 קהילות, כולל כמה מבתי הכנסת החשובים והוותיקים ביותר בעיר — אורתודוקסים מודרניים, חרדים, קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, ספרדים, מרוקאים, קהילות להט"ביות וקבוצות יהודיות שאינן משתייכות בקלות לשום זרם מוגדר.

המסע התרחש בזמן שיהודי העיר עדיין חיו תחת הצל הכבד של 7 באוקטובר, ההפגנות בקמפוסים, העלייה באנטישמיות והמחלוקות החריפות סביב ישראל. כמעט בכל קהילה שאליה הגיע נתקל בדרך כלשהי בנוכחות של המלחמה ושל החטופים — תפילות מיוחדות, טקסים, אזכורים בדרשות ומחוות הזדהות.

אבל לצד החרדה והמחלוקות, הוא מצא גם דבר אחר: תחושת גאווה כמעט אוניברסלית.

“הבנתי שכל אחד מרגיש שהקהילה שלו מיוחדת”, סיפר. לדבריו, בין אם מדובר בקהילה רפורמית, קונסרבטיבית או רקונסטרוקציוניסטית, חבריה מרגישים מחוברים אליה וגאים בה.

בחלק מבתי הכנסת מצא מסורת מרשימה ורבת שנים. בסנטרל סינאגוג הוא התרשם מהאדריכלות בסגנון מורי, מהמוזיקה ומהגישה הרוחנית הייחודית של הקהילה בהנהגת הרבה אנג'לה בוכדאל. באור זרוע שבאפר איסט סייד מצא קהילה קונסרבטיבית אינטימית שבה הקריאה בתורה הופכת לשיחה חיה בין הרב לקהל.

במקומות אחרים חיכו לו הפתעות.

בישראל הצעיר של אפר וסט סייד, בית כנסת שאותו זכר מלפני עשרות שנים כמקום כמעט ריק שבו רוב המתפללים מבוגרים, הוא גילה כיום אולם מלא ביהודים אורתודוקסים צעירים.

ואז היה הקוז'ניץ.

מאחורי דלת ירוקה ולא מסומנת באפר וסט סייד מסתתר מניין שחבר של וקסמן כינה “מניין הספיקאיזי” — על שם הברים הסודיים מתקופת היובש בארצות הברית. כ־70 גברים מתכנסים שם לתפילת שבת מהירה, פשוטה וללא גינונים, בקהילה הקרויה על שמו של המגיד מקוז'ניץ וצאצאיו.

אבל אם יש דבר אחד שווקסמן למד במהלך השנה, הוא שאי אפשר להבין בית כנסת רק מתוך הסידור או הדרשה.

צריך להגיע לקידוש.

בתחילה הוא וחבריו התבדחו שאולי הספר כולו צריך להיות מדריך לקידושים של מנהטן: איפה מגישים בשר, איפה אפשר להפוך את הקידוש לארוחת צהריים של ממש, ואיפה מגיעים יהודים שמכונים בהומור “רק בשביל הקידוש”.

אלא שדווקא שם הוא גילה את הלב של הקהילה.

בקידוש אנשים שבקושי מספיקים לדבר במהלך התפילה יושבים יחד, שואלים על הילדים, מדברים על חתונות, מחלות ובעיות משפחתיות ומחדשים קשרים שנקטעו במהלך השבוע. מבחינתו, האוכל הוא רק התירוץ; הקהילה היא הסיפור האמיתי.

ועדיין, גם בתחום האוכל התחרות כנראה קיימת.

באלטנו, בית כנסת אורתודוקסי חדש יחסית שהתפצל מפארק איסט סינאגוג ב־2022, הוא מצא ברמן, טקילה ומבחר מרשים של ויסקי. בבתי כנסת אורתודוקסיים אחרים החלו להופיע קידושים בשריים מושקעים, ווקסמן חושד שגם בתי הכנסת הבינו את מה שמסעדות יודעות כבר מזמן: אוכל טוב עוזר להביא אנשים — ובעיקר לגרום להם להישאר.

גם קוד הלבוש סיפר לו משהו על השינויים ביהדות האמריקאית. הוא גדל בבית כנסת אורתודוקסי במנצ'סטר שבאנגליה, שבו נשיא הקהילה ובכיריה נהגו לחבוש כובעי צילינדר. מסורת דומה עדיין קיימת בג'ואיש סנטר באפר וסט סייד, שם הרבנים ובעלי התפקידים לובשים בתקופות מסוימות בשנה חליפות בוקר וכובעי צילינדר.

במקומות אחרים העולם השתנה לחלוטין. עניבות וז'קטים נעלמו במידה רבה, וגם בבתי הכנסת — בדומה למשרדים באמריקה — האווירה נעשתה פחות רשמית.

אולי ההפתעה הגדולה ביותר הייתה אישית.

וקסמן, המגדיר את עצמו אורתודוקסי ליברלי, סיפר כי לפני הפרויקט כמעט שלא השתתף בתפילה רפורמית. הביקורים בבתי הכנסת הרפורמיים שינו את הדרך שבה הוא מסתכל על תפילה. הוא התרשם מהאופן שבו הקהילות בוחרות אילו חלקים מן המסורת להדגיש, ומהנכונות שלהן לסטות מן המבנה הקבוע של הסידור כדי ליצור חוויה רוחנית אחרת.

הוא לא התעלם גם מהמחלוקות הפוליטיות. בבתי כנסת אורתודוקסיים מסוימים שמע שיח תקיף מאוד בעד ישראל והמלחמה; בקהילות ליברליות יותר שמע גם דאגה לגורלם של הפלסטינים לצד הזדהות עמוקה עם ישראל.

אבל הוא השתדל שלא להפוך את הספר למפת ימין ושמאל של יהודי ניו יורק. מבחינתו, הפוליטיקה כבר מפרידה מספיק בין משפחות ובין קהילות — והוא לא רצה להוסיף עוד תוויות.

אחרי שנה שלמה, הוא יצא מהמסע עם מסקנה הפוכה כמעט מזו שאיתה נכנס אליו.

הוא חיפש דרך להשוות בין בתי כנסת. במקום זאת הוא גילה עד כמה קשה — ואולי מיותר — להשוות ביניהם.

דווקא בתקופה שבה יהודים בניו יורק חוששים מאנטישמיות ומרגישים לעיתים תחת מצור, וקסמן רואה בריבוי הקהילות כוח. לדבריו, המגוון היהודי שקיים בעיר — אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים ורפורמים, מסורתיים וליברלים — הוא כמעט חסר תקדים בהיסטוריה היהודית.

ויש עוד דבר שהוא רוצה לשמור עליו: הדלת הפתוחה.

למרות האבטחה הכבדה יותר והחששות מאז 7 באוקטובר, הוא גילה שרוב בתי הכנסת בניו יורק עדיין עושים מאמץ לקבל זרים ואורחים. לאחר מכן, כאשר עבד במקסיקו סיטי וגילה שבבתי כנסת מסוימים כמעט בלתי אפשרי להיכנס בלי להירשם מראש, הוא הבין עד כמה הפתיחות הניו־יורקית אינה מובנת מאליה.

“אני מקווה שניו יורק תוכל להישאר פתוחה כפי שהיא לאדם הזר”, אמר.

ובסופו של דבר, אחרי כמעט 50 בתי כנסת, עשרות דרשות, מאות תפילות ולא מעט קידושים, זו הייתה כנראה התשובה שהוא חיפש מלכתחילה: בעיניו, יהדות אינה רק הדרך שבה אדם מתפלל — אלא המקום שבו הוא מרגיש שהוא שייך.