
ואז הגיע הרגע ששינה את כל הטון.
אחרי החתימה, ממדאני מסר את העט למפכ"לית משטרת ניו יורק, ג'סיקה טיש, וביקש ממנה להעביר אותו ליועץ המשפטי הראשי שלו, רמזי קאסם. לפי הדיווחים, קאסם קיבל את העט ששימש לחתימה על צווי הזיכרון ל־11 בספטמבר — מחווה סמלית לחלוטין, אבל כזאת שהפכה בתוך שעות לסערה פוליטית.
הסיבה פשוטה: קאסם אינו רק עורך דין בכיר בעירייה. במשך שנים הוא ייצג, בין היתר, עצורים ואסירים שהואשמו בעבירות טרור ובקשרים לאל־קאעידה. אחד מהם היה אחמד מוחמד אחמד האזה אל־דרבי, סעודי שהודה בפני ועדה צבאית אמריקאית בעבירות טרור הקשורות לפיגוע ההתאבדות נגד מכלית הנפט הצרפתית "לימבורג" ב־2002. משרד ההגנה האמריקאי מתעד כי אל־דרבי הודה בעבירות שכללו תקיפת אזרחים, תקיפת מטרות אזרחיות, סיכון כלי שיט וטרור.
וכאן בדיוק מתחיל הזעם.
לא משום שעורך דין ייצג מחבל. במדינת חוק, גם אדם שמואשם בפשעים הנתעבים ביותר זכאי לייצוג משפטי. זו אינה רק זכות חוקתית — זה אחד העקרונות שעליהם בנויה הדמוקרטיה האמריקאית. להפוך עצם ייצוגו של אדם כזה להוכחה להזדהות עם מעשיו יהיה גם לא נכון וגם מסוכן.
אבל זו אינה הנקודה.

ראש העיר לא העביר לקאסם עט לאחר חתימה על תקציב, תוכנית דיור או רפורמה מנהלית. הוא עשה זאת אחרי טקס רשמי לציון 11 בספטמבר — האירוע שבו אל־קאעידה רצח כמעט 3,000 בני אדם על אדמת ארצות הברית. עבור משפחות הקורבנות, שוטרים לשעבר ופוליטיקאים מקומיים, עצם הבחירה באדם שהקריירה המשפטית שלו כללה ייצוג אנשי אל־קאעידה כמי שמקבל את המזכרת הטקסית נתפסה כחוסר רגישות עמוק.
הנקודה היא הסמל. ראש העיר לא העביר לקאסם עט לאחר חתימה על תקציב, תוכנית דיור או רפורמה מנהלית. הוא עשה זאת אחרי טקס רשמי לציון 11 בספטמבר — האירוע שבו אל־קאעידה רצח כמעט 3,000 בני אדם על אדמת ארצות הברית. עבור משפחות הקורבנות, שוטרים לשעבר ופוליטיקאים מקומיים, עצם הבחירה באדם שהקריירה המשפטית שלו כללה ייצוג אנשי אל־קאעידה כמי שמקבל את המזכרת הטקסית נתפסה כחוסר רגישות עמוק.
ומהזווית הישראלית, הסיפור נעשה טעון עוד יותר.
קאסם היה גם חלק מהצוות המשפטי שייצג את מחמוד חליל, הפעיל הפלסטיני מאוניברסיטת קולומביה שהפך לאחד הסמלים המרכזיים של מחאות הקמפוסים נגד ישראל. ממשל טראמפ ניסה לגרשו בטענה שפעילותו פגעה במדיניות החוץ של ארצות הברית; עורכי דינו טענו שמדובר בניסיון בלתי חוקתי להעניש אדם על דיבור פוליטי מוגן. רויטרס דיווח אז כי הממשלה לא הציגה נגד חליל כתב אישום פלילי או ראיות פומביות הקושרות אותו ישירות לחמאס.
קאסם עצמו והקליניקה שהקים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת העיר ניו יורק, "קליר", היו מעורבים ישירות בהגנת חליל. באתר הקליניקה נכתב כי קאסם האשים את הממשלה בניסיון להשתיק ולגרש את חליל בגלל נאומיו "להגנת חייהם וזכויותיהם של פלסטינים".
עבור יהודים וישראלים בניו יורק, קשה להתעלם מהרצף הזה. ראש העיר ממדאני כבר מזוהה היטב עם ביקורת חריפה על ישראל ועם האגף הפרו־פלסטיני של הפוליטיקה האמריקאית. עכשיו היועץ המשפטי הקרוב אליו ביותר הוא אדם שהגן משפטית גם על איש אל־קאעידה וגם על אחד הפעילים הפלסטינים הבולטים ביותר במאבק נגד מדיניות ישראל. שוב: ייצוג משפטי אינו הזדהות. אבל כשאותו אדם מקבל מראש העיר את העט של טקס 11 בספטמבר, הבחירה כבר אינה משפטית — היא פוליטית וסמלית.
וזה בדיוק מה שהופך את המחווה לכל כך נפיצה.
ממדאני עצמו השתמש בטקס במילים שאי אפשר כמעט להתווכח איתן. הוא כינה את 11 בספטמבר "היום האפל ביותר בתולדות העיר", דיבר על "מעשה הטרור הנורא" ועל החובה הקדושה לזכור את ההרוגים. מפכ"לית המשטרה טיש הזכירה את 23 שוטרי משטרת ניו יורק שנהרגו באותו בוקר ואת מאות אנשי כוחות ההצלה שמתו מאז ממחלות הקשורות לחשיפה בגראונד זירו.
דווקא בגלל המילים האלה, הבחירה שבאה שניות אחר כך נראתה למבקרים כה צורמת.
קאסם עצמו הוא משפטן בעל רקורד משמעותי. הוא פרופסור למשפטים, הופיע בפני בית המשפט העליון ובתי משפט פדרליים, שירת בעבר כיועץ מדיניות בכיר בבית הלבן ואף עסק בנושאי ביטחון לאומי, הגירה ומעקב ממשלתי. תומכיו רואים בו עורך דין לזכויות אזרח שהקדיש את הקריירה שלו להבטחת הליך הוגן גם לאנשים לא פופולריים במיוחד.
וזה חשוב לומר, דווקא כדי שהביקורת תהיה מדויקת.
הבעיה איננה שעורך דין הגן על נאשם בטרור. הבעיה היא שראש עיר בחר להפוך אותו לחלק מהמחווה הסמלית ביותר בטקס שנועד לזכור את קורבנות הטרור.
בניו יורק של 2026, כשהקהילה היהודית עדיין מתמודדת עם מתיחות קשה סביב ישראל, אנטישמיות, מחאות קמפוסים ורטוריקה קיצונית משני הצדדים, ראש עיר צריך להבין שסמלים אינם עניין שולי. במיוחד לא ב־11 בספטמבר.
אפשר בהחלט להגן על הזכות של רמזי קאסם לייצג כל לקוח. אפשר גם להכיר בקריירה המשפטית שלו ובתרומתו לזכויות אזרח. אבל אפשר באותה נשימה לשאול את השאלה הפשוטה ביותר:
מכל האנשים שעמדו בחדר, למה דווקא הוא היה צריך לקבל את העט?
זו אינה שאלה על חופש הביטוי. זו אינה שאלה על זכות לייצוג משפטי. זו שאלה על שיקול דעת.
וביום שבו ניו יורק מבקשת לומר "לעולם לא נשכח", ממדאני בחר במחווה שגרמה לרבים להרגיש שהעירייה דווקא שכחה עד כמה הזיכרון הזה עדיין כואב.