בועט קדימה

כדורגל הוא משחק פשוט: תשעים דקות, דשא, כדור, שערים, ניצחון או הפסד. ועם זאת הוא מביא עימו מבול אין סופי של אמוציות, זהות, לאומיות ופוליטיקה. כל אלו מתארים בצורה נפלאה את מקומו של מנור סולומון בשנים האחרונות. המעבר של סלומון לווסטהאם יונייטד הקיץ, היה במובן מסוים הרבה יותר מהעברה של שחקן בין מועדונים. עבור הישראלי בן ה-27, זו הייתה הזדמנות להישאר באנגליה, לחזור למרכז הבמה אחרי שנים של פציעות, השאלות ומעברים בין קבוצות, ולהוכיח שוב שהוא יכול להיות שחקן משמעותי בכדורגל האנגלי. אלא שכמעט מהרגע הראשון התברר שגם הפעם הכדורגל לא יישאר רק על הדשא.

מנור סלומון במדי ווסטהאם יונייטד 

בשבוע שעבר סולומון נבחר לאיש המשחק לאחר שכבש ובישל בניצחון הענק של  ווסטהאם 0-6 על רקסהאם. מה שמצטרף לפתיחה מוצלחת לאחר שכבש בהופעת הבכורה שלו בווסטהאם, ב-2:2 מול ברנלי, והציג בדיוק את התכונות שהפכו אותו לאחד הכדורגלנים הישראלים המוכשרים בדורו.

אבל אחרי השער הגיע גם צל אחר: שיר אוהדים בעל מסר אנטי-ישראלי, שנשמע ביציעי ווסטהאם ונראה כי כוון כלפי השחקן הישראלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שסולומון שמע שירה כזאת. אותו שיר נשמע בעבר גם במהלך תקופתו בלידס. ווסטהאם הגיבה במהירות, גינתה את השירה כ"פוגענית ומפלגת" והבהירה כי היא מצפה מהאוהדים לתמוך בקבוצה ובשחקנים מבלי להפוך את היציעים לזירה של שנאה או אפליה.

כדי להבין מדוע השם מנור סולומון הפך בשנים האחרונות לגדול כל כך, צריך לחזור הרבה לפני ווסטהאם, לפני לידס ולפני טוטנהאם - אל הילד מכפר סבא.

סולומון נולד ב-24 ביולי 1999 בכפר סבא. הוא החל את דרכו בכדורגל בהפועל כפר סבא, ובהמשך עבר למכבי פתח תקווה, שם עבר את כל המסלול של מחלקות הנוער והתקדם במהירות לעבר הקבוצה הבוגרת. כבר בגיל 17 וארבעה חודשים הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בליגת העל, והיה ברור למי שעקב אחריו שמדובר בשחקן מסוג אחר: קטן ממדים, זריז, טכני, עם יכולת לעבור שחקנים ועם ביטחון שלא תמיד אופייני לכדורגלן בגילו.

במכבי פתח תקווה הוא כבר לא היה רק "הכישרון הצעיר". הוא הפך לשחקן שמועדונים גדולים באירופה עוקבים אחריו. בינואר 2019, כשהיה רק בן 19, הגיע המעבר הגדול הראשון -שחטאר דונייצק.

המעבר לאוקראינה היה צעד משמעותי. לפתע הילד מכפר סבא מצא את עצמו בסביבה מקצוענית הרבה יותר, במועדון ששיחק בקביעות בזירה האירופית ושאף לזכות בתארים. סולומון לא נבהל. בתקופתו בשחטאר הוא זכה באליפויות, בגביע ובסופר קאפ האוקראיני, הופיע בליגת האלופות והחל לצבור את הניסיון שהיה דרוש לו כדי לעשות את הצעד הבא. אחד הרגעים הזכורים ביותר שלו הגיע דווקא מול מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות, כשסולומון כבש מול האלופה האנגלית. עבור כדורגלן ישראלי צעיר, זה היה מסוג הרגעים שמבהירים שהחלום האירופי כבר אינו חלום רחוק. הוא נמצא שם.

 

המעבר לאנגליה

בעונת 2022/23 הושאל סולומון לפולהאם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקהל האנגלי קיבל הזדמנות לראות אותו לאורך עונה שלמה, ולא רק דרך תקצירים או משחקים אירופיים. הוא כבש חמישה שערים בכל המסגרות והראה שהוא מסוגל להתמודד עם הכדורגל האנגלי- כדורגל פיזי, מהיר, אגרסיבי ותובעני.

היכולת שלו בפולהאם הספיקה כדי להביא אותו לאחת הבמות הגדולות ביותר שאפשר לדמיין: טוטנהאם הוטספר. בקיץ 2023 חתם סולומון בטוטנהאם, וכדורגלן ישראלי נוסף מצא את עצמו לובש את אחת החולצות המזוהות ביותר בכדורגל האנגלי. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בפרמייר ליג נגד מנצ'סטר יונייטד, ובהמשך בישל פעמיים לסון הונג-מין בניצחון על ברנלי. היו שם רגעים שהזכירו לכולם למה סולומון הגיע לשם מלכתחילה - המהירות, השליטה בכדור, היכולת להיכנס לאזורים צפופים והאומץ לנסות.

בדיוק כשהיה נדמה שהוא עושה חייל וזוכה לאהבת הקהל בצפון לונדון, הגיעה פציעה לא פשוטה בברך שעצרה את המומנטום. סולומון נזקק לניתוח שהשבית אותו לתקופה ארוכה. הקריירה בטוטנהאם, שנראתה כאילו היא עומדת להמריא, נתקעה. הוא מצא את עצמו שוב צריך להתחיל מחדש.

בעונת 2024/25 הושאל סולומון ללידס יונייטד, ששיחקה אז בצ'מפיונשיפ. במקום לשבת על הספסל בפרמייר ליג ולחכות להזדמנות, הוא קיבל אחריות. הוא הפך לאחד השחקנים החשובים בחלק הקדמי של לידס, ובמהלך העונה תרם 10 שערים ו-12 בישולים בליגה. הוא היה מעורב באופן ישיר במסע של לידס בחזרה לפרמייר ליג.

ב-3 במאי 2025, במשחק מול פלימות' ארגייל, כשהכול כבר נראה בדרך לסיום, סולומון כבש שער ניצחון בתוספת הזמן. השער הבטיח ללידס את אליפות הצ'מפיונשיפ והפך את העונה שלו לאחת הטובות בקריירה. זה היה מסוג השערים שכל כדורגלן חולם עליהם: דקה קריטית, משחק מכריע, קהל באקסטזה ושחקן ישראלי במרכז התמונה.

אבל בעוד שבמגרש הסיפור היה ספורטיבי, מחוצה לו המציאות הפכה מורכבת יותר.

ה- 7 באוקטובר 2023 שינה את השיח סביב ישראלים בעולם. עבור סולומון, שמשחק מדי שבוע באנגליה, מדינה שבה הכדורגל הוא כמעט דת, הזהות הישראלית שלו הפכה להיות משהו שאי אפשר להפריד ממנו לחלוטין. סולומון לא הסתיר את עמדותיו. הוא השתמש ברשתות החברתיות כדי להביע תמיכה בישראל ולהתייחס למתקפת 7 באוקטובר, לחטופים ולזכותה של ישראל להגן על עצמה. הוא גם פרסם מסרים חריפים נגד ארגונים פלסטיניים והתייחס בביקורת חריפה לקמפיינים פרו-פלסטיניים ברשת. הדברים זכו לתגובות רבות, חיוביות ושליליות, והפכו אותו לדמות שמעוררת ויכוח גם מחוץ למגרש.

אז נכון, מותר לבקר את מנור סולומון על דעותיו. מותר לחלוק עליו, להתווכח איתו ולבקר את הדברים שהוא מפרסם. אבל ביקורת פוליטית אינה אמורה להפוך להתקפה על אדם בגלל היותו ישראלי או יהודי. ובכל זאת, זה בדיוק מה שהחל לקרות. במהלך תקופתו בלידס נשמעו ביציעים שירים שהתייחסו אליו ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. לידס גינתה את השירה, ובמקביל הלחץ סביב סולומון הלך וגבר. לפתע, בכל פעם שהוא עלה למגרש, היה קיים גם סיפור אחר ברקע - סיפור שלא היה קשור ליכולת שלו עם הכדור. לכן, כאשר הגיע בקיץ 2026 המעבר לווסטהאם, היה ברור שמדובר ביותר מעוד עסקה בשוק ההעברות. ווסטהאם החתימה אותו על חוזה ראשוני לשלוש שנים עם אופציה לעונה נוספת, והוא הגיע ממועדון שבו התקשה לקבל יציבות וממנו יצא להשאלות שונות. הפעם הוא רצה להישאר באנגליה ולהיות שחקן מרכזי.

בנוסף שלל ארגונים פרו פלסטינים תקפו את ווסטהאם על כך שהחתימה בשורותיה שחקן ישראלי, חייל צה״ל לשעבר וציוני. עמודי האינסטגרם והמדיה החברתית של המועדון התמלאו באיומים נגד סולומון וטענות נגד הקבוצה עם דרישה לבטל את הרכישה. המועדון היה צריך למחוק חלק גדול מהם, כי זה היה פשוט מביך.

ווסטהאם, מצדה, קיבלה שחקן שכבר מכיר את הכדורגל האנגלי, שכבר שיחק בפרמייר ליג ושכבר הוכיח בצ'מפיונשיפ שהוא מסוגל להיות גורם משמעותי במאבק על העלייה. יש כאן גם אירוניה מעניינת: ווסטהאם, מועדון עם מסורת ארוכה בפרמייר ליג, פתחה את עונת 2026/27 בצ'מפיונשיפ לאחר שירדה מהליגה הבכירה. המשימה ברורה - לחזור למקום שבו היא רגילה להיות. וסולומון כבר יודע איך עושים את זה.

כבר במשחק הבכורה שלו במדי הפטישים, מול ברנלי, הוא כבש כאמור את השער השני של ווסטהאם והוביל אותה ליתרון 2:0. המשחק הסתיים בסופו של דבר ב-2:2 אחרי קאמבק דרמטי של ברנלי, אבל עבור סולומון זו הייתה פתיחה אישית טובה מאוד. המאמן נונו אספיריטו סנטו החמיא לו לאחר המשחק וציין את הכישרון והדברים הטובים שהוא מביא לקבוצה.

ואז, שוב, הגיע הסיפור שמחוץ למגרש.. אחרי השער נשמע ביציע שיר בעל מסר אנטי-ישראלי, שנראה כי התייחס לסולומון. ווסטהאם פרסמה הודעה שבה ביקשה מהאוהדים שלא לחזור על השירה והדגישה כי המועדון מחויב לשוויון, גיוון והכלה. המועדון לא קרא לשירה בשם ספציפי ולא פירט על סנקציות, אבל המסר היה ברור: אפשר לעודד, אפשר לשיר, אפשר להיות אוהד נלהב -אבל לא על חשבון אדם אחר.

גם קבוצת האוהדים הישראלית של ווסטהאם, Israeli Hammers, תמכה בעמדת המועדון. הארגון הדגיש כי אינו מעודד שנאה כלפי פלסטינים או כל קבוצה אחרת, ובמקביל ציין כי סולומון עצמו ספג ברשת עוינות והתעללות, כולל ביטויים אנטישמיים, מאז המעבר שלו למועדון - חלקם, לטענת הארגון, פשוט משום שהוא ישראלי.

סולומון לאחר הזכייה עם לידס באליפות הציימפיונשיפ ועליה לליגה הבכירה באנגליה

אני חולה על כדורגל אנגלי; עוקב אחרי הפרמייר ליג, אחרי הקבוצות, השחקנים והמסורת של המשחק באנגליה. יש משהו בכדורגל האנגלי שתמיד הרגיש לי שונה -האצטדיונים, הקהל, השירים, היריבויות, ואחרי הכל אנגליה היא המדינה שהמציאה את משחק הכדורגל שהפך להרבה יותר מספורט- באנגליה כדורגל זה דת.  

הפרמייר ליג נחשבת לליגה הטובה בעולם: אני נזכר בשנים שבהן ישראלים אחרים עשו את הדרך הזאת. יוסי בניון, למשל, שהגיע לאנגליה והפך לאחד הכדורגלנים הישראלים הבולטים ביותר בפרמייר ליג. שחקן עם טכניקה, חוכמת משחק ויכולת להכריע משחקים, שהצליח להשתלב במועדונים גדולים ולהגיע אפילו לליברפול ולצ'לסי. ולפניו היה אייל ברקוביץ', אחד הכישרונות הגדולים ביותר שיצאו מישראל. ברקוביץ גם הוא שיחק בווסטהם. וכשהגיע לכדורגל האנגלי הביא איתו משהו שהיה אז כמעט בלתי מוכר לקהל המקומי - יצירתיות ישראלית, ראיית משחק ויכולת למסור כדור שאחרים פשוט לא ראו. עד היום ברקוביץ נחשב לאחד הקשרים הזרים הכי טובים ששיחקו בפרמייר ליג.

אז לקום בשבת בבוקר ולראות עכשיו את מנור סולומון במדי הפטישים יוצר תחושה כמעט נוסטלגית. כאילו נפתח שוב חלון קטן שמחבר בין הכדורגל הישראלי למקבילו האנגלי. הנעלים גדולות במיוחד, והשאלה היא האם סולומון יכול לעשות בווסטהם מה שעשו ברקוביץ ובניון?

הכישרון קיים. על זה כמעט אין ויכוח. הוא מהיר, טכני, מסוגל לשחק במספר עמדות בחלק הקדמי, יודע לייצר מצבים לעצמו ולאחרים, וכבר הוכיח שהוא יכול להיות שחקן מכריע בליגה האנגלית. עונת לידס הייתה ההוכחה הטובה ביותר לכך. 

אך לסולומון אתגר מנטלי גדול: היום, כשהוא עולה על הדשא בלונדון, הוא כבר הרבה יותר משחקן, הוא אחד הסמלים הבולטים של דור חדש של כדורגלנים ישראלים שהגיעו לבמה הגדולה, ומצאו את עצמם משחקים לא רק עבור המועדון שלהם, אלא גם תחת זכוכית מגדלת של זהות, לאומיות ופוליטיקה. עליו להתעלם מרעשי הרקע, מהתגובות במדיה החברתית, למעט בהצהרות פוליטיות ולהתרכז בכדורגל שלו- ויש בו המון כדורגל. אם יצליח להתרכז במשחק עצמו ולהעלות את ווסטהאם שוב לליגה הבכירה הוא ללא ספק ישאיר חותם עמוק ומשמעותי בכדורגל האנגלי.