תיאטרון יהודי בשיקגו ביטל מחזה ישראלי: שחקנים חששו מקשר עם מחזאית ציונית

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

רגן, בת 77, סיפרה ל־Jewish Telegraphic Agency כי החברה השיקגואית פנתה אליה כבר ביולי והציעה להחיות את "Women’s Minyan", או "מניין נשים", מחזה שכתבה ב־2001. התוכנית הייתה רצינית למדי: 13 הופעות במהלך מרץ 2027. רגן הסכימה וביקשה לקבל חוזה. במשך זמן מה לא שמעה דבר, עד שהשבוע קיבלה הודעה מהמנהלת האמנותית, איליין לטרוניק, שלפיה החברה נאלצת לסגת מהתוכנית.  

רגן, בת 77, סיפרה ל־Jewish Telegraphic Agency כי החברה השיקגואית פנתה אליה כבר ביולי והציעה להחיות את "Women’s Minyan", או "מניין נשים", מחזה שכתבה ב־2001. התוכנית הייתה רצינית למדי: 13 הופעות במהלך מרץ 2027. רגן הסכימה וביקשה לקבל חוזה. במשך זמן מה לא שמעה דבר, עד שהשבוע קיבלה הודעה מהמנהלת האמנותית, איליין לטרוניק, שלפיה החברה נאלצת לסגת מהתוכנית.  

במכתב ששלחה לרגן הסבירה לטרוניק כי אנשים שבדקו מי המחזאית גילו את עמדותיה הפוליטיות ואת תמיכתה בישראל. לדבריה, היא הוצפה בפניות של אנשי תיאטרון שחששו ששיתוף פעולה עם רגן, שאותה הגדירו כ"יהודייה ישראלית פרו־ציונית", יזיק להם מקצועית. לטרוניק הוסיפה שמעולם לא נתקלה בתופעה כזאת לאורך קריירה של עשרות שנים, וכי הופתעה מעוצמת ההאשמות סביב "רצח עם" שהופנו בהקשר של רגן.  

הפרשה חריגה לא רק מפני שמדובר ביוצרת ישראלית, אלא בגלל זהות הגוף שביטל את ההפקה. Arts Judaica מציגה את עצמה כחברת אמנויות יהודית, והאתר שלה מדגיש כי קהלים אמריקאיים זקוקים כיום יותר מתמיד ל"סיפורים יהודיים על הבמה". לטרוניק עצמה אמרה לרגן שבעבר העלתה הצגות שעסקו אפילו במחבלים מתאבדים מבלי להיתקל בהתנגדות דומה. הפעם, לדבריה, עצם ההזדהות הפוליטית של המחזאית הפכה את הפרויקט למסוכן מבחינת האנשים שהתבקשו להשתתף בו.  

האירוניה גדולה עוד יותר משום ש"מניין נשים" כלל אינו מחזה פוליטי. הוא אינו עוסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, במלחמה בעזה או בציונות. במרכזו עומדת אישה חרדית שמנסה להשתחרר מנישואים מתעללים ולהתמודד עם הקהילה שממנה באה. המחזה הוזמן במקור על ידי הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל, והועלה לאורך השנים גם בארצות הברית.  

לטרוניק אישרה את הדברים ישירות ל־JTA ואמרה כי כאשר פנתה לרגן בקיץ כלל לא צפתה שתיווצר בעיה. לדבריה, מכיוון שהמחזה אינו פוליטי, לא היה מבחינתה שום סימן אזהרה. אלא שאנשים שהיו עשויים להשתתף בהפקה ערכו חיפוש על רגן, נחשפו לעמדותיה בנוגע לישראל ולמלחמה, והגיבו בחריפות. לדבריה, החשש לא הגיע רק מאמנים אלא גם ממי שהציע להשתתף במימון.  

רגן עצמה אינה מסתירה את עמדותיה. היא נולדה בניו יורק, עלתה לישראל ב־1971 וחיה בירושלים. לצד ספריה, ובהם "סוטה" ו"עקדת תמר", היא מפרסמת מאמרי דעה ופוסטים פוליטיים ומנהלת באתר שלה מעין "יומן מלחמה" שבו היא מביעה תמיכה נחרצת בישראל, בצה"ל ובמלחמה נגד חמאס. היא גם מזוהה עם עמדות ימניות ותומכת בראש הממשלה בנימין נתניהו.  

אבל מבחינתה, כאן בדיוק נמצא לב העניין. השאלה, לטענתה, אינה אם מסכימים עם דעותיה, אלא אם יוצר צריך לעבור מבחן פוליטי לפני שמותר יהיה להעלות את יצירתו. "Are we now back to McCarthyism?" שאלה בראיון ל־JTA — האם חזרנו לתקופה שבה בודקים את השקפותיו הפוליטיות של אמן לפני שמחליטים אם להציג את עבודתו.  

ההשוואה למקארתיזם אינה מקרית. בשנות החמישים בארצות הברית הוחרמו אנשי קולנוע, תיאטרון ותרבות שנחשדו בקשרים קומוניסטיים או בדעות שנתפסו כבלתי מקובלות. חלקם איבדו עבודה, אחרים נדרשו להצהיר על עמדותיהם או להתרחק מעמיתים כדי להגן על הקריירה שלהם. בעיני רגן, החשש של אמנים בני זמננו שהזדהות מקצועית עם יוצרת ציונית תכתים אותם הוא אותה תופעה בלבוש חדש.

היא אף הרחיקה לכת והשוותה את האווירה למה שאירע באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, כשאמנים יהודים ויצירות יהודיות נדחקו מהמרחב הציבורי. זו כמובן השוואה חריפה מאוד, אבל מבחינת רגן הביטול אינו אירוע אישי בלבד. היא רואה בו סימפטום של מציאות תרבותית שבה אמנים יהודים וישראלים נבחנים לא לפי יצירתם אלא לפי עמדותיהם ביחס לישראל.  

עם זאת, רגן דווקא נמנעה מלתקוף את לטרוניק. היא אמרה כי יש לה "רק סימפתיה" כלפי המנהלת האמנותית וכי היא מבינה את הלחץ שמופעל כיום על מוסדות תרבות יהודיים. בעיניה, הבעיה רחבה יותר מחברת תיאטרון אחת: מנהלים, תורמים ואמנים חוששים מהמחיר הציבורי והמקצועי של כל זיקה לישראל, ולעיתים מעדיפים לוותר מראש על פרויקט כדי להימנע מהסערה.  

האירוע מגיע בתזמון רגיש במיוחד. רק בתחילת החודש פרסמה הליגה נגד השמצה, ADL, סדרת דו"חות תחת הכותרת "State of the Arts", שבה טענה לקיומה של הדרה שיטתית של אמנים יהודים, ישראלים וציונים בתחומי התרבות בארצות הברית. לפי הארגון, מוזיאונים, בתי הוצאה לאור, תיאטראות וגופי בידור הפכו בשנים שאחרי 7 באוקטובר לזירה שבה אמנים יהודים וישראלים מתמודדים עם מחאות מאורגנות, קמפיינים ברשת, ביטולי הופעות ולחץ על מוסדות להתרחק מהם.  

בדו"ח של ה־ADL הוזכרו בין היתר אמנים מוכרים כמו ג'רי סיינפלד, מים ביאליק ומתיסיהו, שאירועים שבהשתתפותם הפכו למטרה להפגנות פרו־פלסטיניות. הארגון טוען כי השאלה איננה אם מחאה פוליטית מותרת — בוודאי שכן — אלא אם נוצרה בפועל מציאות שבה אמנים הקשורים לישראל או לציונות נדרשים לשלם מחיר מקצועי על עצם זהותם או השקפותיהם.  

במקרה של Arts Judaica, אין בשלב זה קביעה משפטית שמדובר באפליה בלתי חוקית, ואין גם טענה שהחברה עצמה אימצה עמדה אנטי־ציונית. למעשה, דבריה של לטרוניק מציירים תמונה כמעט הפוכה: מנהלת יהודייה ותיקה שרצתה להעלות את המחזה, אך ויתרה לאחר שגילתה שאנשים שאמורים היו לעבוד עליו חוששים מהשלכות מקצועיות. היא אמרה שהיא עצמה, כמעט בת 80, רוצה בעיקר "לעשות תיאטרון מעניין" ולהתרחק מהסערה הפוליטית.  

דווקא משום כך הסיפור מטריד יותר. לא מדובר בהחלטה גלויה של מוסד להחרים ישראלים או להצהיר כי ציונים אינם רצויים. מדובר באפקט של פחד: אנשים שחוששים מהעבודה עם יוצרת מסוימת, מנהלת שמבינה שלא תצליח להרכיב צוות בביטחון, ותורם שמתחיל להסס. אין צורך בהכרזה רשמית על חרם כאשר אנשי המקצוע עצמם כבר חוששים מהמחיר.

רגן טוענת שזהו בדיוק המנגנון שעליו צריך לדבר. מבחינתה, הבעיה האמיתית אינה ההצגה שאבדה לה בשיקגו, אלא המסר שנשלח ליוצרים אחרים: אפשר לכתוב רומן, מחזה או יצירה שאין לה שום קשר לפוליטיקה, ובכל זאת לגלות שהדעות שהבעת מחוץ לבמה הן שקובעות אם היצירה תזכה לראות אור.

היא גם הפנתה ביקורת כלפי הקהילה היהודית עצמה. במקום להשקיע רק בעוד מוזיאונים ותוכניות חינוך על האנטישמיות של העבר, אמרה, יהודים אמריקאים צריכים להיות מוכנים להגן באופן מעשי על אמנים ומוסדות שנמצאים תחת לחץ עכשיו. לדבריה, זהו רגע שבו נחוצה "קצת יותר אומץ". 

נכון לעכשיו, 13 ההופעות שתוכננו למרץ 2027 לא יתקיימו. לטרוניק השאירה פתח תיאורטי לכך שהמחזה יוכל לעלות בעתיד, אם האווירה הציבורית תירגע. אבל דווקא המשפט הזה ממחיש את הפרדוקס כולו: מחזה יהודי, שנכתב בידי סופרת יהודייה על אישה יהודייה, צריך אולי להמתין עד שהאקלים הפוליטי באמריקה יהיה פחות מסוכן עבור מי שמעז לעבוד עם המחזאית הישראלית שכתבה אותו.