"היתה לי בישראל ילדות טובה. גדלתי בצפון תל אביב. אבא שלי הוא מקור ההשראה שלי. הוא בא מבית עני, ממשפחה עם חמישה אחים, ועבר מדרום תל אביב לצפון תל אביב בזכות עבודה קשה. הוא היה פחח, עבד עבודת כפיים. הוא המציא את הפנסים לנרות נשמה ששמים על המצבות.
אמא שלי עלתה מעיראק בגיל 14. הם גרו במעברות והצליחו למרות הכל לתת לי על מה שהייתי צריך. יש לי שני אחים צעירים ממני. הבאתי אותם לפה לפני כארבע שנים. אבי נפטר שנה שעברה, ואימי עברה לארה"ב כדי להיות קרובה אלינו.
אני גרוש בפעם השנייה. יש לי שני ילדים גדולים: בן ובת מהגרושות שלי. הם כבר בשנות העשרים לחייהם, ואני מאוד קשור אליהם. הייתי אבא שכל יום רואה את הילדים. אנחנו מאוד קרובים. גרושתי הראשונה היא אמריקאית יהודיה, והשנייה ישראלית- אליה אני קרוב מאוד גם היום. אנחנו שותפים אפילו בעסק שלנו. אנחנו מכירים אחד את השנייה כבר 15 שנים. היא המשענת שלי. ב- 45 שנים יש המון חוויות. קשה לי לחשוב על משהו יותר משמעותי מהלידה של הילדים שלי.
ב-1976, זה היה היום שבו בבוקר חזרו השבויים מאנטבה. בערב כבר הייתי על מטוס לארה"ב. באתי לבדי בגיל 16, שכן בארץ איבדתי עניין בבית הספר, ובמקום ללכת לשם, עבדתי. אבא שלי כעס עלי ולא דיבר איתי אבל אחרי כמה חודשים, הוא הציע לי לסיים את הסמסטר ולטוס לאמריקה.
קפצתי על המציאה. זה היה חלום של כל ילד. שנה קודם לכן, היינו בטיול כאן, כך שידעתי לאן אני מגיע. הוא הציע לי שתי אפשרויות: ניו יורק או לאס וגאס. בחרתי בוגאס. הגעתי עם אנגלית בסיסית כפי שמלמדים בבית הספר ולא הכרתי אף אחד חוץ מדודים שלי שגרו פה.
בנוסף, אני מנגן בגיטרה, וכשעזבתי את הארץ, כתבתי שיר על העזיבה שלי וקראתי לו "שיר הפרידה". בתוכו יש את המילים 'אני עוזב את משפחתי, את ידידיי וחברתי. אני עוזב, אני עוזב, וליבי ממש דואב'. כשאתה עוזב את הארץ אתה תקוע בגיל שעזבת. אני עדיין תקוע בישראל של שנות ה-70, עם המוזיקה והכל.
חייתי כאן חיים טובים אמריקאים של שנות ה-70. הלכתי לתיכון, היה לי רכב, וגאס היתה אז קטנה ולא היה בה כלום. לא היו ישראלים והיו מעט מאוד יהודים שגרו שם. שם ביליתי את סוף הנעורים שלי. לאחר תקופה, ההורים שלי הצטרפו אלי וגרו פה כ- 13 שנים עד שהחליטו מאוחר יותר לחזור לישראל.
אחרי שנה, בשנת 81', ההורים שלי עברו ללוס אנג'לס ואני אחריהם. סיימתי לימודי שיווק ועסקים באוניברסיטה, ופתחנו עסק מתכות משפחתי, המשכתי בתחום שאבא שלי עסק בו בארץ, אבל לקחתי את זה קדימה. עשינו הכל מחלקי מתכת למחשבים, ועד לתעשייה אווירית, ולחלקים לאלקטרוניקה. זה היה עסק משפחתי: אני, אבי ואחי. העסק החזיק כמה שנים עד שהתעשייה הזו התחילה לדעוך בשנות השמונים ועברה אל מעבר לים.
סם חסון וילדיו"אנחנו מאוד קרובים"
עם השנים פתחתי עסק לאנימציה ממוחשבת תלת מימדית. בשנת ה-90 הייתי בין הראשונים שעסקו בזה. לימדתי את עצמי גרפיקה ועשיתי סרטוני פרסום לקידום מוצרים. אחרי תקופה ניתנה לי היתה הזדמנות לעבוד ביצירת משחקי מחשב בלאס וגאס, אז עברתי לשם.
אחרי שעזבתי את החברה הזו, יצרתי קשר עם קזינו בבית המלון בלאס וגאס שנמצא בבעלות השחקנית דבי ריינולדס. בנה החליט להקים מוזיאון הוליוודי. הכנתי להם את כל האנימציה, מסכי מגע, מוצרים שהיו מהפכניים ועוד לא היו קודם לכן. זו היתה תקופה אחרת, לפני שהאינטרנט פרץ לשוק.
ב-2008 פתחתי תחנת רדיו אינטרנטית LA Talk Radio שפועלת כבר 11 שנים. רציתי לעשות רדיו דרך האינטרנט שבו אין צורך להשקיע באנטנות ורישיונות. התחלתי בהקלטה של תוכנית רדיו עצמאיות. היתה לי הזדמנות לשבת מול מיקרופון ופשוט לדבר. זה התחיל לרוץ, והתפתח למשהו גדול.
זה מקום שנותן במה להמון אנשים יוצרים ושרוצים שישמעו אותם. יש לנו כבר 80 תוכניות שרצות כל שבוע, וזה ממש הפך להיות משפחה גדולה. אנחנו הראשונים שהתחלנו עם רדיו אינטרנטי ואנחנו מובילים בתחום. זה לא קל, זה הרבה עבודה.
אנחנו גם משדרים בפייסבוק לייב וכל הזמן מתחדשים. הכנסנו את הווידאו כי הזמנים משתנים. המדיה החברתית חשובה ואנחנו משקיעים בה. כיום הרבה עושים את מה שאנחנו התחלנו. קוראים לזה פודקאסט. ההבדל הוא שפודקאסט זה לא שידור חי, ואנחנו כן משדרים בחי. אפשר לשמוע אותנו דרך האתר או באפליקציה בכל מקום ובכל מצב.
אני בן 58, מאושר בחלקי, ואוהב את מה שאני עושה".
סם חסון ובנו
מה אתה הכי אוהב בארה"ב?
את החופש. את הקפיטליזם, את הדמוקרטיה, ואני מרגיש לא נכנסים לאדם לחיים הפרטיים שלו. אפשר לעשות הכל כל עוד אתה לא פוגע במישהו ולא עובר על החוק.
מה אתה הכי לא אוהב בארה"ב?
שזה רחוק מישראל.
מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?
ההשקפה על החיים. ההפרדה בין דת למדינה.
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
לחברי הילדות שלי. אנחנו בפייסבוק אבל זה לא אותו דבר. הם תמיד היו חסרים לי. כשעזבתי בגיל 16 זה היה מאוד קשה לא להיות עם המשפחה והחברים. הם היו מאוד חסרים, ובאמריקה לא מצאתי חברים כמו החברים שהיו לי בילדות.
למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?
התנועה והצפיפות.
מה הכי ישראלי בעיניך?
פלאפל ושווראמה.
שאלה פוליטית: מה אתה חושב על האירועים האחרונים בישראל?
אני לא מעורה בזה יותר מדי, ואני לא חושב שאני בעמדה לחוות דעת. אני מאוד מודאג מהפילוג בעם. אני רואה הקבלה רבה בין אמריקה לישראל. גם פה יש פילוג בגלל הפוליטיקה, ואלו זמנים לא קלים מבחינה פוליטית.
איזו עיר הכי אהובה עליך בישראל?
תל אביב כי גדלתי בה, ואני מכיר אותה הכי טוב.
איזה חפץ יש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?
המוזיקה. אני מקשיב למוזיקה ישראלית כל הזמן, במיוחד למוזיקה מהתקופה טרום עזיבתי את הארץ: אריק אינשטיין, כוורת, שלום חנוך, שלמה ארצי, יגאל בשן, בועז שרעבי. אני מקשיב להם כל הזמן, וזה עושה לי טוב על הלב.
איזה אירוע, מאורע, מקרה (בעבר או בהווה) הוא החשוב ביותר בעיניך למדינת ישראל?
קום המדינה, מלחמת השחרור.
מה היית מעביר מארה"ב לישראל?
המנטליות של האנשים, את הרוגע שיש לאנשים פה. זו גם הסיבה שאני נשאר פה. קשה לי להתמודד עם העצבנות הזו שיש בארץ. הייתי גם מעביר את הסדר, הנימוס, ההתחשבות באחרים.
איזו מילה בעברית אתה הכי אוהב?
יפייפיה.
איזו מילה בעברית אתה הכי שונא?
טרור.
מסעדה מומלצת בעיר המגורים (בארה"ב):
תל אביב גריל, ללא ספק, האוכל הכי ישראלי שיש פה.
מסעדה מומלצת בישראל:
צרום בכרם התימנים.
מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?
טחינה, פלאפל, שווארמה, כל בשר שיש: קבב, שישליג.
מה החטיף הישראלי האהוב עלייך ביותר?
במבה.
טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?
הכל תלוי בך. אל תצפה מאף אחד לכלום. אם אתה לא יכול לעשות את זה בכוחות עצמך, אין לך מה לעשות פה. כל אחד מנסה להצליח באותה צורה, ואין להם זמן בשביל אחרים. תעשה מחקר לפני שאתה מגיע.
