סיפור יציאת מצרים מהווה את תמצית הווייתו של העם היהודי - מבשורת החירות והתקומה הרוחנית המיוחדת של העם, עבור ברעיון החלש הגובר בחסד האל על אדירי-הכוח, ועד לאמירה "לשנה הבאה בירושלים", המקפלת בתוכה, כמו החג כולו, את האמונה בעתיד טוב יותר. זהו גם החג היהודי המוכר ביותר ללא-יהודים באמריקה, וזה שסיפורו קשור במידה מפתיעה להיסטוריה שלה.
הגעלת כלים לפסח בבולטימור. מסורת של 365 שנה - ועוד היד נטויה (צילום: ג'ף קוהן)
יותר ממאה ועשרים שנה לפני שהכריזו צירי הקונגרס היבשתי השני, ב-1776, כי "אנו רואים את האמיתות האלה כמובנות מאליהן: שכל אדם ניחן על ידי הבורא בזכויות יסוד מסוימות שאין להפרן, ביניהם הזכות לחיים, לחירות ולמרדף אחר האושר..." - כבר צוינה על אדמת אמריקה הצפונית הכמיהה הנצחית לחופש בנוסח העברי-ארמי בן אלפי השנים.
היה זה בשנת 1654, אז נחתו היהודים הראשונים ב"ניו אמסטרדם" (שתוך זמן קצר תעבור מידיים הולנדיות לאנגליות ותשנה את שמה ל"יורק החדשה") וציינו לראשונה בארצם החדשה את חג החירות. שנה מאוחר יותר כבר אפו בני הקהילה הקטנה את המצות שלהם בעצמם, לאחר שבשנה הראשונה נאלצו לייבא אותן מוכנות מהקהילות היהודיות הוותיקות יותר באיים הקריביים.
כשיצאו אלפי אמריקאים מערבה ב-1848-49, בעקבות השמועות על כמויות זהב דמיוניות, יצאו גם יהודים רבים. ב-1851 כבר נוסדה בסן פרנסיסקו מאפיית המצות הראשונה שייצאה את מרכולתה אל מחוץ לגבולות המדינה בה פעלה: Western-baked Matza. באותה שנה ציין עיתון קליפורני כי "היהודים כה רבים בקליפורניה והשפעתם כה רבה, עד שספינות קיטור בדרכן לנמלים זרים מתעכבים לעתים קרובות בצאתם אם חל חג יהודי באותו יום". (כך, אגב, היה גם בסלוניקי שביוון, שם היו רוב עובדי הנמל החשוב יהודים, והשער ליוון הצפונית פשוט היה סגור לעסקים בשבתות וחגי ישראל. עד מלחמת העולם השנייה).
משפחת הפנר מסן פרנסיסקו חוגגת פסח, שנה לאחר רעידת האדמה שהחריבה את עירם. חצי מאה קודם נפתחה בעיר מאפייה שייצאה מצות לכל ארה"ב (צילום: American Heritage Haggada)
מאז ועד היום אין מרכז עירוני משמעותי ואין פינה בארה"ב בה לא ניתן לראות עם בוא האביב יהודים אופים מצות, מנקים את בתיהם מהמסד את הטפחות במסרק דק אחר פירורי חמץ, מגעילים כלים בסירי ענק ברחובות ומקיימים מנהגי חג רבים.
אבל לא רק על היהודים באמריקה השפיע סיפור הפסח. כבר "עולי הרגל", ה-Pilgrims הפוריטנים, שייסדו בניו אינגלנד ובווירג'יניה ובקרוליינות מושבות לקיים בהן את אורח החיים האדוק שלהם, שיוו עצמם במפורש ל"בני ישראל המודרניים" היוצאים "ממצרים המודרנית" (אנגליה) ונמלטים מ"פרעה המודרני" (פעם ג'יימס הראשון, פעם צ'ארלס הראשון), חוצים את "ים סוף המודרני" ל"ארץ המובטחת החדשה". לכן יש ערים כה רבות בעלות שם תנ"כי כמו ג'רוזלם, שלם (סיילם), מוריה, בית-אל, שילה, אפרתה, תקוע, בית לחם, חברון, יריחו, ציון, כרמל, שרון, גילבוע, גלעד, רחובות, תבור, פסגה ועוד ועוד.
עם בוא המהפכה האמריקאית נזקק גם האידיאולוג שלה, תומאס פיין, למטאפורה מספר שמות כשתיאר את ג'ורג' השלישי כ"פרעה קשה הלב ורע-המזג מאנגליה". הרמן מלוויל, מחבר הקלאסיקה "מובי דיק", כתב בספרו "מקטורן לבן" משנת 1849 כי "אנו, האמריקאים, הננו העם הנבחר יחיד הסגולה - בני ישראל של ימינו". גם רעיון היובל, הקשור אף הוא לפסח ולמניין החמישים, השפיע עמוקות על מייסדי האומה, ולכן על פעמון החירות בפילדלפיה חרוט הפסוק "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
"וקראתם דרור לכל יושביה" - גם אלה מהאבות המייסדים שלא האמינו באלוהים שאבו השראה מהספר שלו (צילום: NBC פילדלפיה)
עוד ציבור שרעיון הדרור לכל יושביה השפיע עליו עמוקות היה זה שבאופן טבעי יותר ראה את עצמו בדמות גיבורי הסיפור - העבדים השחורים שייחלו ליום בו ייצאו לחופשי. הארייט טאבמן, ששחררה אלפי עבדים ב"רכבת המחתרת", נודעה גם כ"מאמא מוזס", ומעטים שירי הגוספל הנפוצים והמשפיעים יותר מ"Let My People Go", הנפתח במלים "When Israel was in Egypt Land...".
גם מרטין לותר קינג, בנאום קבלת פרס נובל לשלום ב-1964, התייחס לסיפור המקראי ולמסר המסעיר-תמיד הצפון בחובו: "שלח את עמי!" המשורר הגרמני (שנולד יהודי והתנצר כדי לזכות בהכרה לה היה ראוי), נותר אוהב-ישראל בניגוד למומרים רבים, וקבע בין השאר: "מאז יציאת מצרים, דיברה החירות במבטא עברי". בנימה פחות רצינית, מסופר על היינה כי על ערש דווי נשאל על ידי קרוביו (שנותרו יהודים) אם ברצונו לחזור בו מהתנצרותו, והוא ענה בשנינות משהו כמו "עזבו, שימות אחד מהם ולא אחד מאיתנו".
בעידן הנוכחי, בו נשים פורצות מכבליהן הנותרים ותופסות את המקום הראוי להן בכל תחומי החיים, ראוי לציין את תפקידי המפתח של נשים לאורך סיפור הפסח: אמו של משה, יוכבד, מתחזה למינקת כדי לפקוח עין אוהבת על בנה. מרים משיטה אותו בתיבה בנהר, בת פרעה מוצאת ומאמצת אותו, מרים מופיעה כמנהיגת ציבור ומובילה את העם בשירת הים, וציפורה היא זו שמזכירה למשה את הישר בעיני ה' ומכריחה אותו למול את עצמו.
"לחם הקודש" - רמז (פחות טעים) למצות שאכלו ישוע וחסידיו בסעודה האחרונה (צילום: Aleteia.org)
לצד ההשראות הנזכרות לעיל ששאבו שכנינו הלא-יהודים מן החג העברי ביותר, ישנן גם השפעות נוספות. היורדות עד שורשי הנצרות עצמה. לחם הקודש המחולק בכנסיות רבות למאמינים, ומייצג את "גופו של ישוע", הוא בעצם סוג של מצה, ומהווה תזכורת לסעודה האחרונה - שהיתה בעצם סדר פסח. את הפסח היהודי החליפה הנצרות ב"פסחא", המציין את עינוייו, הוצאתו להורג ותחייתו כביכול של המטיף היהודי מנצרת.
אז פסחא זה בעוד יומיים, ב' של פסח, אם בא לכם להפתיע את השכנים בברכה מעודכנת ומתחשבת. אבל עד אז, בין אם בירושלים, בלוס אנג'לס, בניו יורק או במיאמי - צוות היברו ניוז מאחל לכל הקוראות והקוראים פסח שמח, פסח כשר למקפידים והעיקר שיהיה טעים, ושרוח החופש תנשוב בשולחן.
