בסוף חודש יולי, נסיים שלוש שנות שליחות, ונחזור לישראל. נחזור למשפחה, לחברים, לבית. נחזור למושב אליו התגעגנו, לשטחים הירוקים, לשבילים החומים, לפריחות, לים החמים שנמצא במרחק נגיעה, לדרום ולכמה דקות נסיעה מרצועת עזה.
ההתרגשות לקראת החזרה בשיאה אבל היא מגיעה בימים אלו עם חשש הולך וגובר: איך מסבירים לילדה בת שנתיים, וקשה יותר, לילדה בת ארבע מה פשר האזעקות שהן יחוו ימים רבים בחייהן?
צילום: אלון פיאסצקי
תמונה אחת הציפה את הרשתות ועשתה לא מעט כותרות. התמונה של אמא אמיצה שוכבת על ביתה ומנסה לגונן עליה מפני מתקפת הטילים באמצע שדה פתוח. את האמא הזו אני מכירה היטב. לי-היא שפירא פיאסצקי ובן זוגה אלון הם משפחה, אפילו משפחה קרובה מאוד. אני חולקת עם לי-היא את השם פיאסצקי מנישואי. אלון, הוא למעשה אחיו הקטן של בן זוגי, חי. בקרוב, אפילו נחזור לגור בשכנות, ונבלה את חיינו בחיק המשפחה שמתגוררת במושב גיאה ובחיק משפחתי שמתגוררת באשקלון.
הבית שנפגע באשקלון בו נהרג גבר כבן 60. באדיבות: אודי דוד בן דוד ashkelnayes.co.il
לי-היא לא מוכרת רק לי בשל הקרבה המשפחתית, אלא מוכרת לכולנו. התמונה הזו נגעה ברבים מפני שהיא פשוט אנחנו. אנשים שמנסים בכל דרך להגן על חיינו ועל חיי ילדינו.
במלחמה האחרונה בדרום הזכורה כ"צוק איתן" ב-2014 לחמתי גם אני. באותה תקופה גוייסתי בצו שמונה, כמו רבים מחברי העיתונאים. זה היה בתקופה שלפני הילדים, כשעבדתי בערוץ 1 ז"ל. שעטתי לצלם ולתעד הכל כדי שהמסר יועבר, כדי להעביר את התחושות ואת התסכול של תושבים בדרום, רבים מחבריי וכמובן גם את התסכול שלי משנים רבות בהן טילים עפו מעל ראשנו. היו גם פעמים שנחתו קרוב מאוד אלינו, ואפילו חוויתי אירוע טראומטי כשאדם מת מרסיס מטרים ספורים מהמקום ממנו שידרנו.
היום, כשאני רואה את חבריי העיתונאים עוברים שוב ושוב במשך שלוש שנים, בהן אני בארה"ב, את אותו התסריט, מעקצץ בי היצר העיתונאי שרוצה לחוות איתם את תחושת צו השמונה אליו הם מגוייסים. תאמינו או לא אבל זו לא תחושה שמונעת מרייטינג, אלא באמת צורך להביא את הסיפורים ולהשמיע את קול התושבים ומשפחתם, את הקול שלהם עצמם שחיים בשגרת פוסט-טראומה תמידית.
במשך שלוש השנים האחרונות המשכתי להיות מחוברת בנפשי בכל דרך אפשרית לחבריי העיתונאים. הם לא עזבו את מחשבותיי לרגע גם אם מדי פעם החלטתי במודע להתנתק מהחדשות בארץ.
שידורי "צוק איתן" 2014, ערוץ 1.
ביולי נחזור לישראל. יהיה כבר קיץ. הבדיחה המציאותית אומרת שמלחמות כן קורות בקיץ. גדלתי באשקלון, חייתי שנים רבות בקיבוצי עוטף עזה ושדרות, גרתי בבאר שבע בזמן מלחמת "עמוד ענן", דיווחתי וסיקרתי אלפי (אם לא יותר) נפילות טילים ואף יותר סיפורים על פחד, טראומה, תסכול לצד סיפורים מדהימים של שגשוג הדרום למרות הכל.
אני למודת טילים ולמודת טראומה וצבע אדום או אזעקה לא היו גורמים לי לשנות את מקום מגוריי אותו אני כל כך אוהבת. בואו נודה, לאן נעבור כולנו? אין מקום בישראל אליו לא הגיע הפחד מפני רקטות. האם רילוקיישן למדינה אחרת זה הפתרון לכולנו?
בראיון אותו העניקה לי-היא שפירא פיאסצקי לערוץ I24 בעקבות התמונה המדוברת, אמרה כשנשאלה את השאלה שכל מראיין מחוייב לשאול: "האם אתם שוקלים לעבור למקום אחר, פחות מסוכן?". ענתה לו לי-היא: "לאן? לעזוב את הבית?" בדיוק!
רקטה בבריכת שחייה באשקלון. קרדיט: אלירם משה, כאן דרום אשקלון
כשאני יודעת שהבית הוא במרחק של חודשיים, פחות או יותר, אני שמחה. עם זאת, בפעם הראשונה בחיי אני לחוצה ומודאגת. אני לא חוששת מהדרך בה אתנהג ומה אעשה כשתהיה אזעקה. אני, כאמור, כבר מנוסה, אבל מה אני עושה עם בת שנתיים ובת ארבע?
הן אמריקאיות לחלוטין, הקטנה מכורח מקום היוולדה, והבכורה אמנם נולדה בארץ אבל עזבנו כשהיתה בת תשעה חודשים. היא לא הבינה מה קורה סביבה, ואזעקה היתה עבורה צליל שבוקע מאחד הצעצועים שלה, במקרה הטוב. עכשיו היא כבר מבינה. לקח לה זמן להתגבר על הסאונד המחריד של סירנות מכבי האש בניו יורק. איך תתמודד עם סאונד בלתי פוסק של אזעקות ובקושי 15 שניות לתפוס מחסה באמצע הלילה שוב ושוב ושוב ושוב?
רקטה שהתפוצצה בשכונה באשקלון.
לפני שנים רבות יצא לי לעשות כתבה על ילדים בעוטף עזה שכדי להתמודד עם הטראומה הם המציאו משחק שנקרא "צבע אדום". הם רצים עד שמישהו צועק "צבע אדום" ואז הם נשכבים על הקרקע, מכסים את ראשם בידיהן הקטנות וסופרים 15 שניות. בתום הספירה הם צועקים "בום". במשחק הזה, כמה מפתיע, אין מנצחים.
איך אני כאמא מגוננת עליה בבית או בחוץ? איך אגונן עליה כשנשחק או כשנלך לבקר חברים או סתם נטייל בטבע? סאונד מחריש אזניים שלאחריו סאונד אפילו קשה יותר, סאונד נפילת הטיל. בתקווה שהוא לא ייפול בקרבתנו.
