כשבחדר העיתונאים יושבים שגרירי עומאן, בחריין, ואיחוד האמירויות הזוכים לתשואות רמות של הנוכחים במקום, פתח הנשיא את נאומו: "האמת היא שירושלים כבר משוחררת, הגיע העת שהעולם הערבי יודה בטעות שעשה ב-1948, כיום ישראל עושה צעד גדול לשלום, צעירים ברחבי המזרח התיכון מוכנים לעתיד מלא תקווה, והממשלות באזור מבינות שטרור וקיציוניות איסלאמית הם אויב משותף".

הנשיא המשיך, "היום אנו מציגים לעולם תכנית שלום שבמשך מאות שנים ניסו לבצע, זהו Win Win, לשני הצדדים"

לאחר מחמאות מרגשות למדינת ישראל כ"אור לעולם" והצהרה כי "הישראלים רוצים שלום והם רוצים אותו מאד", חשף הנשיא את התכנית (עוד עליה בהמשך) תוך הבטחה כי לא ירשה את סיכון ביטחונה של מדינת ישראל "וכי ימי האוטובוסים המתפוצצים נגמרו".

עד מהרה פנה הנשיא לעם הפלשתינאי ולמנהיג הרשות הפלשתינאית מחמוד עבאס.

הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו מוקדם יותר היום עם התכנית החדשה (צילום: AP)

"העם הפלשתינאי מוכן להתגבר על עברו הטראגי" אמר הנשיא, "החזון הכלכלי, והמדיני שלנו יהפוך את הפלשתינאים לאומה עצמאית וחזקה, אנו מבקשים מהפלשתינאים לעמוד באתגר של דו-קיום בשלום, הגנה על זכויות אדם, הגנה משחיתות, עצירת חמאס, ג'יאהד איסלאמי, ועצירת ההסתה במוסדות החינוך והתשלומים לטרוריסטים".

לאחר מכן פנה ישירות לעבאס, "הנשיא עבאס, אם תבחר בדרך השלום, נהיה שם לעזור לכם בכל כך הרבה דרכים, ונהיה שם בכל צעד לאורך הדרך".

לאחר כ-15 דקות עלה ראש ממשלת ישראל לבמה, "הצגת לעולם תכנית אמיצה ופורצת דרך, רצינו שלום במשך שנים, עד עתה הכל נכשל משום שהתכניות שהוצעו לא איזנו בין רצוננו בביטחון, ובין רצון הערבים בעצמאות".

עוד הוסיף נתניהו, "זהו יום היסטורי. הנשיא טראמפ, הפכת למנהיג הראשון שמכיר בריבונות ישראלית על איזורים ביו"ש. במשך זמן רב מדי האזורים שבהם נולד עם ישראל נחשבו כשטחים כבושים. הנשיא ביטל את השקר הזה. אתה מכיר בריבונות הישראלית על ההתיישבות ביהודה ושומרון". 

הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. אמש (צילום: NY Times)

לפני שנציג את קווי המתאר של התכנית המדוברת עלינו להעניק את מה שמרבית העיתונים ואתרי החדשות פשוט מחליטים לפספס. היקשר היסטורי לעמדה האמריקנית ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

רקע: אמריקה והפלשתינאים

אמריקה גילתה את העניין הפלשתינאי באיחור. בסוף שנות השישים כשאנשי שמאל בישראל כאורי אבנרי, מתי פלד, עמוס עוז, ורן כהן דחקו בממשלת ישראל לדבר בגלוי על מדינה פלשתינאית (בזמן שגולדה מאיר אסרה על השימוש בביטוי הזה), וושינגטון יישרה קו עם עמדת ירושלים וסירבה גם היא לדבר על נושא העצמאות הפלשתינאית זאת בזמן שבבירות אירופה נציגויות פלשתינאיות צצו כפטריות אחרי הגשם.

אך במקביל בערוצים חשאיים מדינת ישראל המשיכה לנהל שיחות חשאיות עם הפלשתינאים כבר ב-1967 ! (תיעוד מצוין של שיחות אלה קיים בספרו של פרופ' יואב גלבר הזמן הפלסטיני). אך בשיחות אלה הציבו הנכבדים הערבים תנאים כשיבת פליטים, חלוקת ירושלים, ונסיגה לגבולות 1948. עד מהרה השיחות התמוססו.

בתוך כך, העמימות האמריקנית והישראלית כלפי חוץ ביחס לסוגייה הפלשתינאית נמשכה גם בזמן ממשל ניקסון ופורד באמצע שנות השבעים, זאת בזמן שמעמדם הבינלאומי של הפלשתינאים כגורם פוליטי הולך ומתחזק - כולל הכרה באו"ם שניתנה בדבר הצורך בעצמאותם בשנת 1972.

אפילו הנשיא הכושל ג'ימי קרטר שב-1977 היה הנשיא האמריקני הראשון לדבר על הנושא הפלשתינאי בגלוי, הבין שאין עם מי לדבר, ובעיקר דיבר על הפלשתינאים מנקודת מבט הומאניטרית - על אף שבעיני ממשלת בגין היה מדובר בתקדים מסוכן.

נשיאי ארה"ב בשנות השמונים, רונאלד רייגן וג'ורג' בוש האב, לא העמידו את הנושא הפלשתינאי במרכז המדיניות המזרח תיכונית שלהם. וגם ישראל לא. שני הנשיאים קיבלו מזרח תיכון שקט יחסית לאחר הסכם השלום בין ישראל ומצרים, ומלבד מלחמת איראן-עיראק, ומלחמת לבנון, הם בעיקר עסקו בענייני כלכלה ובסדר העולמי החדש של סוף המלחמה הקרה ושמו את המזרח התיכון, ואת השאלה הפלשתינית גם כן "על אש קטנה".

ערב האינתיפאדה הראשונה של 1987 הנושא הפלשתינאי שוב נשמע בעיקר מגרונם של אנשי השמאל הישראלי, דיפלומטים משועממים או אובססיביים מאירופה, וכמובן אינטלקטואלים פוסט-קולוניאליסטים.

במקביל ישראל של ממשלת האחדות של שמיר ופרס העדיפה לדבר עם המלך חוסיין מאשר עם ערביי הגדה שנטו להביע נאמנות לאש"ף ולמנהיגם הגולה יאסר עראפת.

יצחק שמיר ויצחק רבין. שמיר טען "הכרזת פרס על הכרה בעם הפלשתינאי היא פתח לאיבוד זכויותינו". (צילום: מידה)

הסיפור השתנה 25 שנים מתום מלחמת ששת הימים, בשנת 1992 עם כניסתו של שמעון פרס לתפקידו כשר החוץ. פרס, שעד שנות השמונים היה ידוע כ"נץ'' המקורב למשה דיין במפלגת העבודה, ידע היטב שהמלך חוסיין כבר ויתר על זכויותיו בגדה בשנת 1987 (מלבד על זכויותיו בירושלים) והגיש לראש ממשלת ישראל יצחק רבין את תכנית אוסלו שבישלו כמה מהצעירים המקורבים אליו שישבו בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

התכנית שעוררה קרע ברחוב הישראלי, נחתה על הבית הלבן וגם על הפלשתינאים בהפתעה גמורה. עבור הפלשתינאים היה מדובר ב"זריקת חיים", ועבור ממשל קלינטון היה מדובר ב"הלם מכך שהישראלים מוכנים לתת כל כך הרבה". לאחר ספטמבר 1993, תאריך החתימה על ההסכם על מדשאות הבית הלבן, והמשכו בהסכם וואי ב-1998, כבר לא היה נשיא אמריקני שלא העסיק עצמו ימים כלילות בנושא הפלשתינאי.

הפעימות וקמפ-דייויד של קלינטון; מפת הדרכים ואנאפוליס של בוש; וכמובן ניסיונותיו של אובאמה – כולם עלו בתוהו.

לפני ואחרי שעראפת מת בשנת 2004, המשיכו ראשי הממשלה בישראל להביע נכונות להמשיך במתווה הסכם אוסלו במטרה להגיע להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית (מטרה שהיא כשלעצמה לא הייתה חלק מאוסלו אלא מהפרשנות השמאלית שלו , שהייתה בניגוד לעמדתו של יצחק רבין). 95% מצד אהוד ברק בקמפ-דייויד ו96% מצד אהוד אולמרט באנאפוליס, וישנם דיבורים כי נתניהו עצמו אף היה נכון לוותר על כ-85% ממנה.  

אכן לא נופתע אם התכנית - שדומה במידה רבה להצעות הטריטוריאליות המוכרות לנו מתכנית אלון המיתולוגית של שנת 1967, תזכה להרמת גבה מצד השמאל בישראל והפלשתינאים גם כן. השמאל שמעוניין במדינה פלשתינאית בגבולות ה-4 ביוני 1967, והפלשתינאים שמתעקשים על שיבת פליטים לא בהכרח ילקקו דבש כאן.

גם קירבת כמה מאנשי טראמפ המייעצים לו בנושאי המזרח התיכון לעמדות פרו-ישראליות (ג'ראד קושנר, ג'ייסון גרינבלט, סטיבן מילר, ודייויד פרידמן) מעוררת חשד רב בקרב הפלשתינאים שסביר להניח כי יסרבו לעסקה. ובכל זאת מה בתכנית?

תכנית אלון המקורית הוצעה לפלשתינאים אך עד מהרה הועברה למלך ירדן (צילום: ויקיפדיה)

• חיבור בין יהודה ושומרון לרצועת עזה.
• ישראל תשהה הקמת התנחלויות בארבעה השנים הקרובות.
• תוקם מדינה פלסטינית בכ-70 אחוזים משטחי יהודה ושומרון לאחר תקופת אוטונומיה שבה ידחו הפלשתינאים כל פעילות טרור.
• שטחי סי ברובם יעברו יועברו לריבונות ישראלית, שטחי B ושטחי A יהיו תחת שלטון פלשתינאי.
• רובם המוחלט של הישובים היהודיים יכללו בריבונות ישראלית.
• ישראל תחזיק בידיה את בקעת הירדן לזמן ממושך, אם כי בהמשך ייתכן כי זו תעבור גם לידי הפלשתינאים בצורה חלקית.
• גבולות המדינה הפלשתינאית יזכו להגנה על ידי הצבא הישראלי במקביל לכוח שיטור חצי-צבאי פלשתינאי.
• 15 התנחלויות מבודדות מחוץ לגושים לא יורחבו ויהיו מובלעות ישראליות.
• ירושלים תוסדר מבחינת הריבונות באופן הבא:
• ירושלים המאוחדת תהיה בריבונות ישראל כולל השכונות והחלקים המרכזיים של מזרח ירושלים וכן כל העיר העתיקה
• ריבונות פלסטינית תחול בשכונות קצה במזרח ירושלים מעבר לגדר ההפרדה בלבד ונוכחות סמלית באתרים הקדושים
• המקומות הקדושים בירושלים יישארו בריבונות ישראל אך ייתכן בניהול משותף עם הפלסטינים, ירדן ואולי עם מדינות נוספות.
• מובלעת ערבית פלשתינאית תתקיים דרומית לעזה (על גבול ישראל-סיני).
• שיקום פליטי 1948 בשיתוף עם מדינות ערב בארצותיהם.
• הפלשתינאים יחוייבו לפרק את חמאס מנשקו, להכיר בישראל כמדינה יהודית.

ובתוך כך התכנית כוללות גם תזרימים כלכליים עצומים עבור הפלשתינאים, היא מבטיחה להם למעלה מ-50 מיליארד דולרים בשנתיים הקרובות, כולל סיוע בתשתיות, בייצוא, ובגיוס הון. ישראל יכולה לקוות להידוק קשרים עם מדינות ערביות בצפון אפריה ובקרב הגוש הסוני המתון במידה והתכנית תצא לדרך.

בסוף פגישתו עם נתניהו בבית הלבן מסר הנשיא בהתייחסו לפלשתינאים "אני חושב שבסוף הם ירצו אותה, זה טוב להם, זה טוב מדי להם, אבל בלעדיהם אין עסקה, אבל זה בסדר אם הם לא ירצו. כרגע הם לא חיים טוב, אנו קיצצנו בסיוע, לא אהבתי לעשות זאת, אבל היינו חייבים".

גם יו"ר מפלגת כחול-לבן בני גנץ היה בבית הלבן והכריז כי זו "אבן דרך היסטורית חשובה". צמד המועמדים לתפקיד ראשות הממשלה הישראלית נכונים לחתום על הסכם בהתאם למתווה התכנית מחר. התכנית מעניקה 4 שנים לקים מו"מ בצורה הדרגתית. המטרה היא שלום ישראל מוכנה והפלשתינאים?.

גיים צ'יינג'ר:

ובכל זאת ברמת ההיסטוריה הדיפלומטית של הסכסוך מדובר בגיים צ'יינג'ר אסטרטגי מוחלט. עד עתה מחלקת המדינה האמריקנית, מדינאים אירופאיים, וגם הבג"צ , התקשורת הישראלית, ואנשי תעשיית השלום כולם הסכימו לרעיון מנחה אחד - אם רק ישראל תוותר עוד הערבים יהיו נכונים לשלום. הנחת היסוד הזו היא שמאז 1993 הובילה את אנשי תעשיית השלום לדחוק בישראל להתפשר עוד ועוד, במקום ללחוץ את הערבים. 

אם הדברים שפירסם עמית סגל בנוגע לכך שהתכנית קודם כל תעניק לישראל מתנות כריבונות מידית בבקעה, וסיפוח והחלת החוק הישראלי על שטחי סי, ורק לאחר מכן , במידה והפלשתינאים יעבדו לפי פרוטוקול קשיח של הכרה בישראל כמדינה יהודית, וזניחה מוחלטת של דרך הטרור, יקבלו הם את המתנות שלהם. אזי, מדובר בתכנית שכמעט ומאלצת את הערבים לשבת לשולחן - או שלחילופין מחזקת את העמדה הישראלית ברמת, א. כמות השטחים הזוכים ללגיטמציה אמריקנית. ב. מאזן הכוחות האזורי. גם במידה ובכל זאת ימשיכו הפלשתינאים לסרב לתכנית. 

בתוך כך, קשה לצפות שהפלשתינאים יסכימו לתנאים אלה, אולי חתיכה גדולה מירדן הייתה עוזרת, אבל ספק אם מישהו - כולל מלך ירדן - נכון למהלך שכזה.

זו לא ההצעה שקיוו לה ברמאאלה, מצד שני אם 95% האחוזים של ברק כולל מזרח ירושלים, ו-96% של אולמרט ללא יספקו אותם, קשה להאמין ש-70% של נתניהו למרות הלחץ האמריקני.