כרוניקה של ברקזיט: הפופוליזם הדמוקרטי, הרקע לפרישה, והעבר הנאצי שחשפו המסמכים המפלילים

ארבע שנות טלטלה פוליטית הגיעו לקיצן כשבריטניה הפכה השבוע למדינה הראשונה לעזוב את האיחוד האירופי.   לפני כשלושה חודשים התקיימו בחירות בהם ''אמר העם הבריטי את דברו'', כדברי המנצח הגדול, מועמד המפלגה השמרנית בוריס ג'ונסון שהוביל את המהלך.

 

ברקזיט (אילוסטרציה)

מפלגת הלייבור שהונהגה בראשות המועמד הסוציאליסטי ג'רמי קורבין, ושקראה לקיים משאל-עם נוסף בנוגע לברקזיט ספגה מפלה בקנה מידה היסטורי.

התוצאות סימנו כי המכשולים שהערימו ראשי האיחוד האירופי בערוצים הדיפלומטיים במהלך ארבע השנים האחרונות ושהובילו להתפטרותה של ראשת הממשלה תרזה מיי ולעזיבתו של ראש הממשלה ג'יימס קמרון את רחוב דאונינג 10, רק העצימו את נחישותו של העם הבריטי לשוב לדרך עצמאית.

רצון הבריטים במימוש החלטת היציאה ההיסטורית שהתקבלה ביולי 2016 - נותר כשהיה.

אך עדיין עומדת לה השאלה, מה עמד בשורש התשוקה הבריטית להיפרד מהפרויקט השאפתני ביותר שידעה אירופה המודרנית?

 

העם הבריטי אמר את דברו (צילום: WUBR)

 

פופוליזם דמוקרטי:

פרשנים אמריקנים אוהבים לטעון כי המגמות הפוליטיות באמריקה הינן שכפול מאוחר של תנודות עמוקות יותר שהתרחשו קודם לכן בממלכה המאוחדת.

לראייה הם מביאים את הברקזיט שקדם לבחירת טראמפ, את עלייתה של הרוח השמרנית של מרגרט תאצ'ר שקדמה לעליית רייגן, את השביתות במפעלי צפון בריטניה שקדמו לשביתות ההמוניות במדינות חגורת הברזל (מישיגן, אילנוי, פנסילבניה) בשנות התשעים, ובאופן כללי את קווי השיח הפוליטיים באמריקה שרבים מאיתנו נוטים לשכוח כי הושאלו מהאי הבריטי.

כך גם הברקזיט יש הטוענים אינו אלא מקדמה לגל הפופוליסטי ששטף את ארה"ב של דונאלד טראמפ, ובמידה מה השפיע גם על תוצאות הבחירות במדינות מערביות אחרות כאיטליה, צרפת, צ'כיה וגרמניה שהמשיכו את הקו האירו-סקפטי והלאומי שהחל בבריטניה.

המשותף לכדור השלג שהחל בבריטניה ולבחירת דונאלד טראמפ לנשיאות ארה"ב היא העובדה שמאחוריהם נעמדו אזרחים שסירבו לנהל את הדמוקרטיות העממיות שלהם, את תרבותם, את כלכלתם, ואת חוקיהם על ידי בירוקרטים בלתי נבחרים שאינם מחוייבים לאדם הפשוט.

 

תרזה מיי, הוגדרה כחלשה - ונאלצה להתפטר (צילום: BBC)

"אנו אוהבים את אירופה, אך נכנסנו במטרה להפוך לחלק מאיחוד כלכלי, לא למפלצת בירוקרטית אנטי דמוקרטית, על כן במצב הבלתי דמוקרטי בו האיחוד נמצא כרגע, בו הנציגים הנבחרים כפופים, למועצה עליונה שאינה נבחרת, אנו בוחרים לעזוב", אמר השבוע נייג'ל פאראג' נציג בריטניה בפרלמנט האירופי.

ובתוך כך, בבריטניה 'המרד הפופוליסטי' מקבל משמעות מיוחדת, שכן בריטניה הינה מולדת ג'ון לוק, אדם סמית', ותומאס פיין, קרי היא מולדת חופש הדת, הפרדת הרשויות, זכויות האזרח, הדמוקרטיה המודרנית, השוק החופשי, ושלטון החוק.

ואם נדמה לכם כי תולדות המחשבה המדינית או הכלכלה המודרנית אינם קשורים לברקזיט של 2020 הינכם טועים - הבריטים פועלים מתוך מבט אל ההיסטוריה.

בעבורם קבלת תכתיבים מגוף אירופי שראשיו לא נבחרו ישירות על ידי ציבור הבוחרים הינו עלבון צורם למורשת הדמוקרטית בה מתגאים תושבי האי, זאת מבלי לציין את ההשלכות התרבותיות והכלכליות העצומות שטמנו בחובן 47 שנים בהם בריטניה הייתה חלק מהאיחוד האירופי. 

 

דייויד קמרון. גם הוא נאלץ ללכת הביתה (צילום: Channel 4)

 

הרקע לפרישה : איחוד כלכלי או מדיני?

כשנכנסה בריטניה לאיחוד האירופי בשנת 1973, האיחוד הרכיב 8 מדינות שביקשו להפכו לארגון-גג המבטיח סחר חוץ חופשי בין מדינות היבשת. מטרת האיחוד הייתה ניהול פתוח ותקין של הפעילות הכלכלית בין המדינות החברות במטרה להפוך את היבשת לגורם תחרותי מול כלכלות ארה"ב ויפן.

שאיפות פוליטיות - בין אם היו או לאו - לא חרגו מתחום הכלכלה והתעלמו לחלוטין מסוגיות של גבולות, הגירה, חקיקה, סביבה, משפט.

נקודת המפנה שעוררה חשד בבריטניה הייתה העלייה המאסיבית בכוח שדרשה המועצה העליונה של האיחוד האירופי. הגוף הבלתי נבחר והמנהל של מדינות האיחוד, הפך את הפרלמנט האירופי לחותמת גומי עבור חקיקה במגוון סוגיות שחרגו מההסכמים הראשונים עליהם חתמה בריטניה, אך שבאמצעות ניסוחים מעורפלים אילצו את בריטניה לעמוד בהם.

סוגיות הגירה, סביבה, משפט, וגבולות שהוחלט לגביהן במועצה העליונה בלא תהליך דמוקרטי קודם, נועד לשרת בעיקר תעשיינים גרמנים ומשפטנים אחרים באירופה שלאחר נפילת מסך הברזל החליטו להשתעשע ברעיון של חוקה אירופית - ועד מהרה גם ברעיון של צבא אירופי, תוך כפיפת המדינות הריבוניות לאיחוד עצמו, כגוף מפקח ומכתיב מדיניות.

אך הזעקה הציבורית האמיתית החלה כאשר הפרלמנט האירופי אישר את חוקת ליסבון למרות שמדינות רבות (הולנד, אירלנד, וצרפת) הצביעו נגדה, זאת תוך איום כי מדינות שיסרבו לקבל את החוקה יסבלו מסנקציות כלכליות.

החוקה שחייבה א. בתי משפט הכפופים לפסיקת 'בית המשפט האירופי'. ב. תעשיות לאומיות שיחוייבו לקבל את תקנות האיחוד, עוררה זעם חסר תקדים בבריטניה - שכן הייצור הבריטי והחוקה הבריטית הינם לא פחות מקודש הקודשים של לונדון.

בנוסף עצם העובדה שההוראות הגיעו בעיקר מנציגי גרמניה, הוסיפו לשיקולים הפרקטיים גם רגשות לאומיים עזים בקרב השמרנים ובני המעמד הפועלים הבריטי.

 

יציאה ארוכת שנים (צילום: The Sun)

קולות אלה שהתגברו עוד יותר לאחר המשבר הכלכלי של שנת 2008, הובלו על ידי הדובר הכריזמטי ומייסד מפלגת UKIP נייג'ל פארג' שנאומיו חוצבי הלהבות מעל בימת הפרלמנט האירופי הדגישו את הסתירה המהותית בין הדמוקרטיה הבריטית ובין מה שלטענתו היה האופי הבלתי-דמוקרטי, הריכוזי, והאוטוקרטי שאפיין את פעילות האיחוד.

איחוד, שהפך בתהליך הדרגתי מגוף שאמור להסדיר פעילות כלכלית חופשית למעין "ארצות הברית של אירופה", הנשלטת בידי אוליגרכיה בלתי נבחרת שאינה נאמנה לחזון דמוקרטי הכולל הפרדת רשויות וכפיפות לגוף פרלמנטרי.

במקביל הביטו הבריטים במטבע יורו הממצב את עצמו מאמצע שנות ה-2000 תוך השפעה פוליטית גוברת של האיחוד המתפשט מזרחה (פולין, בולגריה, הונגריה, ליטא וצ'כיה) במטרה למלא את הוואקום שהותירה בריה"מ לשעבר במזרח אירופה.

בשלב זה גם שמרנים 'מתונים' בבריטניה החלו לתהות בגלוי כמה האיחוד היבשתי הרחב והמסורבל מסוגל אם בכלל לשקף את האינטרסיים של הדמוקרטיה הותיקה באירופה.

העבר הנאצי שחשפו המסמכים המפלילים

ברמת התיאוריה ההיסטורית (כניסה לכל חנות ספרים בבריטניה תגלה כמה הבריטים הם פריקים של היסטוריה) גם תהיות אחר שורשיו הפוליטיים של האיחוד החלו להישמע.

מסמכים שהתגלו בספרו של העיתונאי היהודי-גרמני ראלף גו'רדנו "אילו היטלר ניצח במלחמה" שראו אור בשנת 1989 הוכיחו את טענת הקוראים לפרישה, כי התכניות הראשונות לייסוד האיחוד אירופי במתכונתו הנוכחית נרקמו על ידי קצינים נאציים בכירים בשיתוף עם תעשיינים גרמנים מחברות כסימנס, פורשה, פולקסווגן, ובאייר, שהתכנסו לפגישה סודית בשטרסבורג הכבושה בשנת 1944.

 

עבר אפל שמנסים להסתיר (אילוסטרציה)

עוד הוכיחו המסמכים כי רבים מהתכנתים של הסדר האירופי החדש שאמור להבטיח את עתידה של גרמניה לאחר היטלר, היו בכירים נאציים לשעבר, וכי למרות שיתוף פעולה צרפתי ותמיכה אמריקנית, מאחורי הקלעים מדובר היה בלא פחות מ'תכנית ב' שהוכנה למקרה והרייך השלישי יקרוס.

במקביל מלבד היסטוריונים ופילוסופים גם רבים בקהילה הפיננסית של בריטניה הודו, "ניצחנו את גרמניה במלחמות רק כדי שהמשפט והתעשייה הגרמנית יגבילו אותנו באמצעות תקנות שנוצרו בבנק האירופי הממוקם בפרנקפורט". 

במקביל, עלייתה של מפלגת התה האמריקנית בשנת 2012, שהייתה המקבילה ל-UKIP הבריטית, סייעה לגבש את קולם של הטוענים כי האיחוד אינו אלא קליקה בזבזנית של "יורוקרטים", אשר בשם "זכויות אדם" , "סביבה נקייה" ועוד מילים גבוהות שמו ללעג את ההליכים הדמוקרטיים והחוקתיים אליהם הורגלו הבריטים מימים ימימה - וכי העתיד האירופי הורוד אינו אלא מציאות בירוקרטית אפלה במסגרתה תעשיות בריטיות מסורתיות כפלדה, פחם, פיננסיים, דייג וחקלאות מוגבלות לגחמות הכלכלנים שבברלין ובפרנקפורט במטרה לפגוע בתחרותיות של סחורות בריטיות בשווקים הגלובליים.

 

האיחוד הפך לדברי בריטים רבים למפלצת בירוקרטית (צילום: The Verge)

אלה היו הטיעונים שעמדו בבסיס הקוראים לברקזיט . עצמאות כלכלית, משפטית, חוקתית, ותהליכים דמוקרטיים המשקפים את הכבוד הלאומי הבריטי - כולם חסרים, נעדרים או בלתי מספקים בעוד הממלכה מותיקה את עצמה לחסדי הבירוקרטים הבלתי נבחרים שבבריסל.

 

בחלק הבא נדון בהשפעות הכלכליות של היציאה על ארה"ב.