יש ביקורת. יש לחץ דיפלומטי. ויש מה שדונלד טראמפ עשה אתמול — וזה משהו אחר לגמרי.
בשיחה עם העיתונאי ברק רביד מחדשות 12, שתשודר הערב, אמר נשיא ארצות הברית כי נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג הוא “חרפה”. טראמפ טען שהרצוג הבטיח לו חמש פעמים לחון את ראש הממשלה בנימין נתניהו — ולא עשה זאת. “תגיד לו שאני חושף אותו”, אמר טראמפ לרביד. “הוא מחזיק את זה מעל הראש של ביבי כבר שנה. אני לא רוצה שיהיה משהו שיטריד את ביבי חוץ מהמלחמה עם איראן.”
נשיא ארצות הברית אמר כי נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג הוא “חרפה”. טראמפ טען שהרצוג הבטיח לו חמש פעמים לחון את ראש הממשלה בנימין נתניהו — ולא עשה זאת. “תגיד לו שאני חושף אותו”, אמר טראמפ לרביד. “הוא מחזיק את זה מעל הראש של ביבי כבר שנה. אני לא רוצה שיהיה משהו שיטריד את ביבי חוץ מהמלחמה עם איראן.”
זו אינה מחלוקת בין מדינות. זו אינה ביקורת על מדיניות. זו גם לא הערת אגב בלתי זהירה. זה נשיא ארצות הברית — בעלת הברית המרכזית של ישראל — שמתערב בפומבי ובהתרסה בהחלטה חוקתית פנימית, ותוקף את נשיא המדינה בשפה שמטרתה להשפיל, לא לשכנע.
המשמעות חמורה במיוחד משום שמדובר בנשיא מדינה מול נשיא מדינה. גם כאשר וושינגטון מפעילה לחץ על ירושלים, היא עושה זאת בדרך כלל בערוצים דיפלומטיים. כאן טראמפ פועל הפוך: הוא משתמש במצלמה ובאיום, מכוון ישירות ללגיטימציה של נשיא ישראל, ומנסה להציג אותו כאדם שצריך “להיחשף”.
ההיסטוריה של הלחץ הזה ארוכה מההצהרה של אתמול. בביקורו בכנסת לפני כחמישה חודשים קרא טראמפ להעניק חנינה לנתניהו. בדצמבר, לאחר ביקור ראש הממשלה במאר־א־לגו, הצהיר טראמפ כי “הרצוג אמר לי שזה בדרך”. בית הנשיא הכחיש אז את הדברים באופן ברור: לא התקיימה שיחה ישירה מאז הגשת בקשת החנינה ב־30 בנובמבר. לפי גרסת בית הנשיא הייתה שיחה עם נציג של טראמפ, שבמהלכה הוסבר התהליך ונאמר שההחלטה תתקבל לפי הנהלים — בלי הבטחות ובלי התחייבויות.
ועכשיו טראמפ חוזר — עם הסלמה. לא רק “הוא הבטיח”, אלא “הוא חרפה”. לא רק רמיזה, אלא איום: “אני חושף אותו”.
בית הנשיא ממשיך, לפחות לפי הדיווחים, להיצמד לקו המוסדי. הרצוג אמר בדאבוס לפני שבועות כי הוא מכבד את טראמפ, אך ישראל היא מדינה בעלת מערכת משפט עצמאית, והחלטה על חנינה תתקבל “בהתאם לחוק ולמצפונו האישי”. ניסוח שקול, מדוד, כמעט יבש — בדיוק הסגנון שטראמפ מתעב, ודווקא לכן הוא משמעותי: זו הדרך היחידה שנשיא ישראל יכול להגן על מוסד הנשיאות בלי להיגרר לקרב בוץ.
אבל מה שמדאיג אינו רק הטון. זו המשמעות הפוליטית שנוצרת סביבו.
לצפייה: https://www.youtube.com/shorts/sqRQdKOH8Rs?feature=share
ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה מול איראן — מערכה שקשה לדמיין את ניהולה בלי תמיכה אמריקאית מלאה: חימושים, מודיעין, גיבוי מדיני ויכולת הרתעה אזורית. כאשר טראמפ אומר “אני לא רוצה שיהיה משהו שיטריד את ביבי חוץ מהמלחמה”, הוא יוצר קשר מסוכן בין שני דברים שאמורים להיות מופרדים לחלוטין: סיוע ושיתוף פעולה ביטחוני מצד אחד, והפעלת סמכות חנינה פנימית מצד שני.
גם אם טראמפ אינו מתכוון לסחיטה מפורשת, כך זה נשמע. ובפוליטיקה בינלאומית, מה שנשמע הוא לפעמים מה שקובע.
כאן בדיוק מונחת הפגיעה בריבונות. נשיא המדינה בישראל הוא תפקיד ברובו טקסי, אבל סמכות החנינה היא אחת הסמכויות המעשיות והרגישות ביותר שנותרו בידיו. היא כלי חוקתי חריג, שנוגע בלב יחסי הכוחות בין הרשויות ובאמון הציבור בכך שמערכת ההחלטות בישראל אינה מוכתבת מבחוץ. כאשר נשיא זר — גם ידיד — מפעיל לחץ פומבי על הפעלת סמכות זו, הוא לא “מביע דעה”. הוא שולח יד אל תוך מנגנון מדינתי פנימי.
אין כאן סימטריה מוסרית. מצד אחד נשיא ישראל מצהיר שיפעל לפי חוק ולפי מצפון, ומבין שכל החלטה תיבחן בזכוכית מגדלת. מצד שני נשיא ארצות הברית מציג עצמו כמי שמוסמך לקבוע מה “ההחלטה הנכונה”, מתאר שיחות שלא ברור אם התקיימו כפי שתיאר, ומאיים ב“חשיפה” כאילו מדובר בחומר בידיו.
מנהיגים ישראלים לאורך עשורים חיו בתוך המתח הקבוע של יחסי ישראל–ארצות הברית: כיצד להישען על בעלת ברית חיונית, בלי להפוך למדינת חסות. בדרך כלל זה נוהל בשקט: קווים אדומים נשמרו מאחורי דלתיים סגורות, והכבוד למוסדות נשמר גם כאשר היו חילוקי דעות קשים.
הדברים של טראמפ שוברים את הכלל הזה. הם עושים זאת במודע, בקול רם, ובשפה שמטרתה לדרוס — לא לשכנע.
וכאן נוצר המלכוד האמיתי: אם הרצוג ייכנע ללחץ, תתקבע נורמה היסטורית מסוכנת — שלפיה נשיא ארצות הברית יכול לכופף מוסד ישראלי באמצעות התקפה פומבית. אם יעמוד על עמדתו, הוא עלול למצוא עצמו מוצג — בציניות פוליטית — כמי שמסכן את היחסים הביטחוניים בשעת מלחמה.
זהו משחק כוח גס, והכללים בו ברורים: טראמפ יוצר מצב שבו לישראל אין “בחירה נקייה”. לא החלטה חוקתית, אלא בחירה בין נזק לבין נזק.
והשאלה הגדולה שנותרה פתוחה אינה אם הרצוג “הבטיח” או לא. השאלה היא עד כמה ישראל מסוגלת, גם בשעת מלחמה וגם תחת תלות אסטרטגית, להבהיר לבעלת בריתה הקרובה ביותר אמת בסיסית אחת:
נשיא זר אינו מעליב נשיא מדינה אחרת כדי להשיג תוצאה פנימית — ולא מצפה שזו תעבור בשתיקה.
