מחנה הייאוש: מה שקורה מאחורי גדרות מרכז המעצר הגדול באמריקה
עשרות קריאות חירום, ניסיונות התאבדות, הזנחה רפואית ותנאי מחיה קשים — עדויות ונתונים חדשים חושפים את המציאות הקשה במתקן המעצר איסט מונטנה שבטקסס, שבו מוחזקים אלפי מהגרים, רובם ללא עבר פלילי, כחלק ממדיניות האכיפה של ממשל טראמפ.
03.08.2026 07:00
סוכנויות הידיעות
מדי יום, כמעט ללא הפסקה, נשמעת בלב המדבר הסמוך לעיר אל פאסו שבטקסס קריאה נוספת לשירותי החירום.
"יש לנו עצור שמכה את ראשו בקיר."
"גבר בוכה לאחר שהותקף."
"אישה בהיריון סובלת מכאבים עזים."
"יש לנו עצור שמכה את ראשו בקיר."
"גבר בוכה לאחר שהותקף."
"אישה בהיריון סובלת מכאבים עזים."
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
הקריאות מגיעות ממתקן המעצר איסט מונטנה — מרכז המעצר הגדול ביותר של רשות אכיפת ההגירה והמכס של ארצות הברית. התמונה המצטיירת מן הדיווחים הללו מטרידה במיוחד: לא מתקן פדרלי מתפקד ומסודר, אלא מציאות קשה המתנהלת הרחק מעין הציבור, בשוליים הנשכחים של מערכת החוק.
הנתונים שנחשפו מותירים מעט מאוד מקום לפרשנות. בין אוגוסט 2025 לינואר 2026 תועדו יותר מ־130 קריאות חירום מן המתקן — כמעט קריאה אחת ביום בממוצע. הנתון הזה מעורר שאלה מוסרית חריפה: כיצד הפכה ארצות הברית, מדינה המתפארת בערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, למקום שבו עצורים — שכ־80 אחוז מהם ללא עבר פלילי — מתמודדים עם הזנחה רפואית, תת־תזונה ומצוקה נפשית קשה?
הנתונים שנחשפו מותירים מעט מאוד מקום לפרשנות. בין אוגוסט 2025 לינואר 2026 תועדו יותר מ־130 קריאות חירום מן המתקן — כמעט קריאה אחת ביום בממוצע. הנתון הזה מעורר שאלה מוסרית חריפה: כיצד הפכה ארצות הברית, מדינה המתפארת בערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, למקום שבו עצורים — שכ־80 אחוז מהם ללא עבר פלילי — מתמודדים עם הזנחה רפואית, תת־תזונה ומצוקה נפשית קשה?
המתקן הוקם במהירות בקיץ האחרון, כאשר ממשל טראמפ חתם על חוזה עם חברת הקבלנות אקוויזישן לוג'יסטיקס ממדינת וירג'יניה. החברה, שלא ניהלה בעבר מתקן מעצר של רשות ההגירה, קיבלה חוזה בשווי של עד 1.3 מיליארד דולר להפעלת האתר. כעת, כאשר המציאות בתוך המתקן מתחילה להיחשף, עולה שאלה מטרידה: כיצד מושקעים סכומי העתק הללו בפועל.
המחנה מורכב משישה מבנים ארוכים דמויי אוהלים, שהוקמו בלב מדבר צ'יוואווה בשטח בסיס הצבא פורט בליס. זהו אתר בעל עבר טעון: במהלך מלחמת העולם השנייה הוחזקו בו אזרחים אמריקאים ממוצא יפני במסגרת מדיניות הכליאה ההמונית של אותה תקופה.
כיום מוחזקים במקום בממוצע כשלושת אלפים עצורים ביום. הם לובשים מדים צבעוניים ונעלי גומי ומבלים את רוב זמנם בתוך מבנים מתכתיים סגורים ללא חלונות. יציאה לחצר מתאפשרת לעיתים רחוקות בלבד — פעם או פעמיים בשבוע — וגם אז מדובר בחצר קטנה וצפופה.
אחד הסיפורים האישיים הממחישים את המציאות במקום הוא סיפורו של אוון רמסינג, מנהל נכסים לשעבר מהעיר קולומביה שבמדינת מיזורי. רמסינג הגיע לארצות הברית בגיל חמש, לאחר שאמו ההולנדית נישאה לחייל אמריקאי. הוא גדל כתושב קבע, נישא לאזרחית אמריקאית ובנה לעצמו חיים יציבים.
אלא שבגיל 45 נעצר בשדה התעופה אוהר שבשיקגו בידי אנשי רשות ההגירה. הסיבה: הרשעה בעבירת סמים שביצע בגיל 16 — עבירה שעליה כבר ריצה עונש שנים רבות קודם לכן.
רמסינג הועבר למתקן איסט מונטנה, שם הוחזק במשך שבועות. לדבריו, אחד הגורמים לעיכוב היה אובדן הדרכון ההולנדי שלו בידי הרשויות. בפברואר 2026 גורש לבסוף להולנד.
"כל יום הרגיש כמו שבוע, וכל שבוע כמו חודש," סיפר לאחר שחרורו. "המתקן הזה גרוע פי אלף מבית סוהר."
לדבריו, התנאים במקום היו קשים במיוחד: חדרים מלוכלכים ומלאי חרקים, ארוחות קטנות ולעיתים בלתי ראויות למאכל, ומאבקים בין עצורים על מזון שהובילו לאלימות. באחד מרגעי השפל, הוא טוען כי שמע שומר מדבר על הימורים פנימיים בין אנשי הצוות — הימורים על זהותו של העצור הבא שינסה לשים קץ לחייו.
כאשר פנו עיתונאים למשרד לביטחון המולדת בבקשה להגיב לטענה, דחו הרשויות את הסיפור והכחישו אותו, אך לא פירטו כיצד בדקו את אמינותו.
הנתונים הרשמיים מציירים תמונה קשה גם ללא העדויות האישיות. בינואר 2026 מת במתקן עצור קובני בן 55. לפי חקירת התביעה המקומית, מדובר ברצח: האיש נחנק לאחר שאנשי הביטחון השתמשו בכבלי אזיקים כדי לכבול אותו.
ימים ספורים לאחר מכן מת עצור מניקרגואה בן 36 לאחר ניסיון התאבדות. נוסף על שני המקרים הללו תועדו לפחות שישה ניסיונות התאבדות נוספים בקריאות החירום לשירותי 911.
גם עדויות רפואיות מעלות סימני שאלה חמורים. אחד העצורים, גבר קובני בשנות החמישים לחייו הסובל מסוכרת ולחץ דם גבוה, ביקש שוב ושוב לקבל את תרופותיו — אך לדבריו לא קיבל טיפול במשך שבועות.
לבסוף, כך סיפר, הציע לו פקיד ברשות ההגירה פתרון אחר: להסכים לעזוב את ארצות הברית. "אם תחזור למקסיקו או לקובה, שם תקבל את התרופות שלך," נאמר לו, לדבריו.
האיש, שאשתו ובנו בן ה־11 מתגוררים בטקסס, הסכים לבסוף לעזוב את המדינה מרצונו והועבר לעיר סיודאד חוארס שמעבר לגבול המקסיקני.
גם ביקורים רשמיים במקום העלו ממצאים מדאיגים. חברת הקונגרס ורוניקה אסקובר מאל פאסו, שביקרה במתקן מספר פעמים, סיפרה כי ראתה עצורים המקבלים ביצים קפואות בארוחות, וכן עצור מאקוודור שסבל משבר בידו והמתין שבועות לטיפול רפואי — שבמהלכם קיבל רק אספירין.
"המתקן הזה לא צריך לפעול," אמרה. "אנשים משלמים כאן מחיר כבד מאוד."
האירוניה ההיסטורית אינה נעלמת מן העין. פורט בליס, שבו שוכן המתקן, היה בעבר אחד המקומות שבהם נכלאו אמריקאים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה — פרק שהוכר לימים כאחד הכתמים האפלים בהיסטוריה של ארצות הברית.
כעת, כמעט שמונים שנה לאחר מכן, מתרחש באותו מקום פרק נוסף בסיפור מדיניות ההגירה האמריקאית. מדיניות הגירוש הנרחבת של ממשל טראמפ ממשיכה לעורר פחד בקרב קהילות מהגרים ברחבי המדינה, בעוד שמבקריה טוענים כי היא פוגעת בעיקר באנשים שאינם מהווים סכנה ממשית לחברה.
בינתיים, קריאות החירום ממשיכות להישמע במדבר. והמתקן ממשיך לפעול.
