

אהבת השם גורדון
אבל באותו זמן, בצד השני של העולם, סיפור אחר לגמרי תפס את תשומת הלב של הציבור הישראלי, הפעם כזה שהציף תחושת גאווה. לוחם אגרוף תאילנדי ישראלי צעיר, עם השם הכי יהודי שאפשר לדמיין: אהבת השם גורדון, עלה לזירה עם כיפה וציצית והביס בקלות את יריבו הטורקי, שהתבטא קודם לכן באמירות אנטי־ישראליות.
עבור רבים, התמונה של גורדון מניף את דגל ישראל אחרי הניצחון סימלה משהו עמוק יותר מקרב ספורטיבי: תחושה של עידן חדש, שבו יהודים וישראלים כבר לא מתנצלים על זהותם, לא מצניעים את יהדותם ולא מפחדים להציג בגאווה את הלאום שלהם.
אהבת השם גורדון עצמו צפה גם הוא בסרטון התקיפה בסן חוזה ולא נשאר אדיש: ״זה עצוב. כאב לי לראות את התוקפים שקצת יודעים מה הם עושים: עם מכות ומרפקים מכים בישראלים שוב ושוב גם כשהם כבר על הרצפה, והחבר׳ה שלנו לא ממש יודעים מה לעשות ואיך להגן על עצמם. אני חושב שהיום, בתור ישראלי, אין מצב שלא נדע להגן על עצמנו. מספיק שהם היו יודעים קצת איגרוף או איזו אומנות לחימה זה היה יכול לעזור מאוד. זה היה עושה את כל ההבדל.”
לוחם האיגרוף תאילנדי, אהבת השם גורדון, עוד לא בן 20 וכבר נושא על כתפיו מסלול חיים בלתי רגיל שנבנה מתוך משפחה יוצאת דופן, ילדות בטבע והרבה מאוד כוח רצון. אהבת השם הוא הצעיר מבין שבעה ילדים במשפחת גורדון. אביו, ד״ר עזריאל גורדון ז״ל, נולד בארצות הברית וחי שם שנים רבות. הוא היה אדם של ספורט, גוף ובריאות, מפתח גוף וכירופרקט שחי אורח חיים פעיל ומוקפד. אמו, חנינת השם, נולדה בהונג קונג בשם גרייסי. היא הייתה מדריכת כושר ואקרובטית, ואף עבדה עם פעלולנים והייתה מאמנת כושר של כוכב האקשן העולמי ג׳קי צ׳אן. החיבור ביניהם נולד מתוך אהבה משותפת לספורט, למשמעת גופנית ולדרך חיים בריאה. כשנפגשו, מספר אהבת השם, אביו היה חילוני לחלוטין. מי שהחלה להתעניין ביהדות הייתה דווקא אמו. עם השנים היא התקרבה יותר ויותר למסורת, והיא גם זו ששכנעה את אביו לחזור לישראל. כשהגיעו לכאן, היא עשתה צעד נוסף ומשמעותי, שינתה את שמה מגרייסי לשם החדש שנתן לה עזריאל: חנינת השם.
בישראל הקימו השניים משפחה גדולה ומיוחדת. שבעה ילדים נולדו להם, ולכל אחד מהם שם שאי אפשר לשכוח. הבנים הם עוצמת השם, אמונת השם, כבד־יה משאלתי, רוח השם בחיינו ובן הזקונים אהבת השם. שתי הבנות הן תשורת השם ושמחת השם בלבנו. שמות יוצאי הדופן אינם רק בחירה אסתטית או רוחנית, הם משקפים את תפיסת העולם של המשפחה כולה, שילוב של אמונה והודיה לשם על מה שקיבלו ממנו.
שלושת הילדים הראשונים נולדו בארצות הברית, ורק לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל והתיישבה ביישוב מגדל שבצפון. אהבת השם עצמו כבר נולד בארץ, ביישוב שילה שבשומרון, שם גדל בהתנחלות קטנה עם ילדות לא שגרתית. הם גדלו בחינוך ביתי ולכן בילו חלק גדול מזמנם בבית ובסביבה הטבעית שסביבו. אהבת השם: ״גדלנו עם המון חיות בכל מקום: היו לנו עזים, חמורים ותרנגולים. החיים בכפר לא היו רק חיים של סתלבט בטבע, אלא גם בית ספר ואחריות. האחים היו צריכים לעזור, לטפל בבעלי החיים ולהיות חלק מהתנהלות הבית. זו הייתה ילדות כיפית מאוד וחלק מאוד חשוב בחיים שלי. גדלנו עם משמעת ואחריות לטפל בחיות״. גם האוכל בבית היה שונה מהמקובל. אורח החיים המשפחתי התבסס על בריאות, טבע ותזונה מוקפדת הרבה לפני שהפכה לטרנד. ״בזמן שילדים אחרים היו לוקחים לבית ספר כריך עם שוקולד, אצלי בבית היה לחם פשתן הרבה לפני שזה היה פופולרי. נשנוש היה תמרים, לא חטיפים.”
הוריו של אהבת השם עברו לא מעט קשיים לאורך חייהם, אך תמיד שמרו על גישה של כוח, משמעת והתמודדות. אולי בגלל זה, הספורט הפך לשפה המרכזית של הבית. למרות זאת, ההורים עצמם לא עסקו באומנויות לחימה. הם הגיעו מעולם הכושר, האקרובטיקה ופיתוח הגוף -אבל דווקא אחד האחים הגדולים הוא זה שהוביל את המשפחה לכיוון הזירה.
האח הבכור, עוצמת השם, היה הראשון שהתאהב באומנויות לחימה. הוא חלם להיות מתאגרף מקצועי, אך השירות הצבאי התובעני מנע ממנו להגשים את החלום במלואו. במקום לוותר, הוא החליט להגשים את החלום דרך האחים שלו. הוא זה שלקח את היוזמה ושלח את כולם ללמוד אומנויות לחימה. מה שהתחיל כתחביב הפך במהירות לדרך חיים. האחים התאמנו, התקדמו והחלו להשתתף בתחרויות. עם השנים הגיעו הישגים מרשימים: כבד־יה משאלתי הפך לאלוף אירופה באגרוף תאילנדי וגם לאלוף ישראל, ורוח השם בחיינו הפך לאלוף העולם הישראלי הראשון בקטגוריית הבוגרים באגרוף תאילנדי. בתוך האווירה הזו גדל גם אהבת השם. שמעכשיו פשוט נקרא לו אבשה. בהתחלה הוא רק הסתכל מהצד, אך בהדרגה נשאב גם הוא לעולם הזירה. בגיל 10 כבר הצטרף לאחיו לאימונים ולתחרויות.
זמן קצר לאחר מכן כבר מצא את עצמו משתתף בגביע אירופה- הישג נדיר לילד בגילו. אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. שילה, היישוב שבו גדל, רחוק מאוד ממרכזי האימונים. כדי להגיע לאימון בירושלים הוא היה צריך לנסוע באוטובוס שיצא מהיישוב רק שלוש פעמים ביום. הנסיעות האלה הפכו לאחת הזיכרונות הפחות נעימים של ילדותו. “הייתי מקיא כל הדרך בהלוך ובחזור, האוטובוס היה מסריח ומחניק”. ולמרות זאת הוא לא ויתר. “אם הייתי מפספס את האוטובוס הייתי לוקח טרמפים כל הדרך לירושלים כדי להגיע למכון של האגרוף התאילנדי״. אתם מתארים לעצמכם ילד בן שבע עוצר טרמפים לבדו? זהו אבשה הצעיר: ילד שנוסע שעות, מקיא בדרך, תופס טרמפים רק כדי להגיע לאימון- מה שמעיד על אישיותו מלאת ההתמדה, נחישות, רצון על ומשמעת.

הקרב מול הטורקי שהביא את התהילה
אהבת השם הפך באופן סופי לגיבור כחול-לבן כאשר ניצח בקרב גדול ומתוקשר מול הלוחם הטורקי עלי קויונצ’ו, במסגרת אירוע 17 של ארגון הלחימה הליטאי UTMA. הקרב בין השניים עורר רעש תקשורתי גדול עוד לפני שנכנסו לזירה, בעיקר בעקבות הפרובוקציות של הלוחם הטורקי באירוע השקילה. קויונצ’ו כינה את גורדון “ילד מפוחד”, איים עליו ושחרר שורה של אמירות אנטי-ישראליות. ברשתות החברתיות הוא אף חתם את הפוסטים שלו בהאשטג “Free Palestine”. גורדון מצדו, לא נשאר חייב, והשיב בראיונות ובפוסטים משלו שהוא מבטיח “לפרק” את יריבו – וכפי שהתברר בהמשך, גם קיים.
גורדון עלה לאולם עמוס בעשרות אלפי צופים לצלילי השיר “עם ישראל חי”, והאווירה באולם נתנה תחושה כמעט ביתית עבורו. בין הקהל נראו ישראלים רבים, בהם גם סטודנטים לרפואה שהניפו דגלי ישראל ויצרו אווירת עידוד יוצאת דופן. כבר בסיבוב הראשון גורדון פתח בסערה. שתי בעיטות חזקות לרגליו של הטורקי הפילו אותו לקרקע והבהירו מיד מי שולט בקרב. במהלך הסיבוב הצליח גורדון להפיל את יריבו מספר פעמים נוספות, אך קויונצ’ו הצליח לשרוד עד לסיום הסיבוב הראשון.
גם בסיבוב השני נמשכה אותה מגמה. קויונצ’ו ניסה להקשיח עמדות ולהפוך את הקרב לצמוד יותר, אך גורדון המשיך להפגין עליונות ברורה. הטורקי החל להיראות מתוסכל, ספג נזק מצטבר והחל לדמם. בסופו של דבר הוא לא הצליח להמשיך, והקרב נעצר – מה שהוביל להכרזת ניצחון לישראלי בנוקאאוט טכני. אבשה מספר כי מבחינתו הקרב מול הטורקי כבר היה הרבה מעבר לזירה: ״זה הפך למשהו לאומי. הבנתי שכל המדינה צופה בי, וזה הפך להיות עוד יותר חשוב עבורי לנצח. הרגשתי שאני מייצג את כל המדינה”.
שוחחתם אחרי הקרב?
״כן, דיברנו קצת אחרי הקרב, אמרתי לו: ראיתי מה שכתבת ברשתות, ואני בכלל לא מכבד אותך על זה. זה בולשיט מה שעשית, ואל תעשה את זה יותר”. יניב קמינסקי, שדרן ופרשן אומנויות הלחימה של ערוץ ONE, ומנחה הפודקאסט הפופולרי נוקאאוט, נחשב לאחד האנשים הראשונים בתקשורת הספורט הישראלית שזיהו את הפוטנציאל העצום הטמון בענפי ה-MMA ואיגרוף תאילנדי. קמינסקי: ״מדובר בענף שמביא לישראל אינספור תארים ומדליות בזירה הבינלאומית, אך במשך זמן רב לא קיבל את ההכרה הציבורית שמגיעה לו."
עוד לפני הקרב המתוקשר מול הלוחם הטורקי, אבשה כבר הפך לדמות מוכרת ואהובה בקרב קהל ישראלי וגם בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם. הסיבה לכך לא הייתה רק היכולת המרשימה שלו בזירה, אלא גם האקטים היהודיים והישראליים שביצע לפני ואחרי הקרבות הגדולים שלו. באחד האירועים הבולטים, במסגרת קרב בארגון World Championship Muay Thai Organization, ביקשו ממנו מארגני התחרות שלא לעלות לזירה עם סממנים דתיים או לאומיים. אלא כאשר הווילון נפתח והלוחם הישראלי נכנס לאולם – הוא עשה זאת כשהוא חובש כיפה ולובש ציצית. באותו רגע בדיוק, במהלך השידור החי, נשמע קולו של קמינסקי מתרגש מאחורי המיקרופון: “וואו, אהבת השם עולה עם כיפה וציצית - איזה ילד מלך”. עבור רבים מהצופים זה היה רגע בלתי נשכח, כזה שחיבר בין ספורט וזהות ישראלית.
בהמשך הגיע כאמור קרב נוסף בליטא, הפעם מול הלוחם נאוריס ברטושקה- יריב צבעוני ורועש שהתפרסם בזכות טרש־טוק בלתי פוסק. קמינסקי אף תיאר אותו בחיוך כמעין גרסה מקומית של קונור מקגרגור “מעלי אקספרס” – לוחם שמנסה להצית את האווירה ולהיכנס לראש של היריב עוד לפני תחילת הקרב. ההתמודדות מולו והניצחון של אהבת השם, הפכו לאחד האירועים המדוברים ביותר בענף בישראל.
לראשונה מזה זמן רב, קרב אומנויות לחימה הצליח לסחוף את המדינה כולה, ליצור עניין ציבורי עצום ולהביא קהל רחב לעקוב אחרי הלוחם הצעיר. ואז הגיע גם הקרב המתוקשר מול היריב הטורקי, קרב שהתפוצץ ברשתות החברתיות והפך לסמל.
קמינסקי מספר כי בשנים האחרונות חל שינוי גדול במעמדם של לוחמי אומנויות הלחימה בישראל. “היום ילדים מבקשים חתימות ולהצטלם עם לוחמי איגרוף תאילנדי ו-MMA בדיוק כמו שהם מבקשים מכוכבי ריאליטי או מכדורגלנים. יש לנו לוחמים ולוחמות שעובדים קשה, קורעים את הנשמה כדי לייצג את ישראל. אהבת השם הוא האיש המושלם לתפקיד הזה; ילד עם מוסר עבודה מרשים, שמגיע ממשפחה מאוד מיוחדת עם סיפור חיים יוצא דופן ושם ייחודי, וכל זה מתחבר עם יכולות אדירות בתוך הזירה. יש כאן פוטנציאל לסיפור הצלחה בינלאומי”.
כששאלתי אותו מה עומד מאחורי הפריחה הגדולה של אומנויות הלחימה בישראל, קמינסקי מצביע גם על ההקשר הרחב יותר של התקופה: “הסיבה שזה תפס כל כך חזק היא שבתקופה שאחרי השבעה באוקטובר הרבה ישראלים ויהודים בעולם הרגישו שהם צריכים להסתיר את עצמם. התרגלנו להגיע לאצטדיונים בעולם ולהצניע סממנים, לפעמים אפילו לפחד מהתגובות. ואז פתאום מגיע ילד ישראלי שלא רק שלא מסתיר - הוא מתגאה ביהדות שלו בצורה הכי גדולה שיש. הוא עולה לזירה עם דגל, עם כיפה ועם ציצית. הוא מגיע לאולם בליטא וכולם נותנים לו כבוד.
התמונות שנוצרו אחרי הניצחונות של הלוחם הישראלי הפכו לרגעים בעלי משמעות סמלית: כשאתה רואה לוחם ישראלי עומד בתוך זירה, אחרי קרב קשה, עם הדם של היריב עליו ומניף את דגל ישראל- זו תמונת ניצחון עוצמתית מאוד! והרבה יותר פטריוטית ומרגשת מהרבה ניצחונות בענפים אחרים. הנפש של כל יהודי בעולם צמאה לרגעים כאלה. זה חלק גדול מהסיבה שזה הצליח כל כך וריגש אומה שלמה”. אהבת השם - אנחנו חייבים לדבר על השם שלך. אנשים בטח שואלים על זה כל הזמן. “ברור”, הוא צוחק. “כל החיים שלי זה הסיפור. אתה לא יכול פשוט להגיד ‘קוראים לי אהבת השם’ וללכת. תמיד שואלים אותי מאיפה זה מגיע. אין ספק שהשם שלי גם עזר לבאז סביבי. הוא הגיע מההורים המיוחדים שלי שאהבו מאוד את אלוהים והאמינו בו. הם רצו להגיד לו תודה דרך הילדים שלהם וככה נולד השם. יש כל מיני קיצורים. אנשים קוראים לי אבשה, אהבת… כל אחד מוצא את הדרך שלו”.

אהבת השם גורדון עם אולגה רובין, ומנחה הפודקאסט ״נוקאאוט״ -יניב קמינסקי
יש לוחם שמהווה השראה עבורך?
“יש המון לוחמים שאני לומד מהם, אבל אין לי אדם אחד שהוא מודל לחיקוי. אני עושה את מה שאני עושה בדרך שלי. מי שאני באמת מאמין בו ומעריץ יותר מכל זה אלוהים”.
אתה חובש כיפה. אתה דתי? מסורתי?
“קודם כל אני בחור יהודי לפני הכל. אני גאה להיות יהודי ואני שומר מצוות. אם לקרוא לזה דתי או לא - זה פחות מעניין אותי. אני שומר את הדברים שחשובים לי לשמור, בדרך שלי”.
האמונה באלוקים מחזקת אותך גם בקרב עצמו?
“ברור. האמונה מאוד מחזקת אותי, לא רק בזירה אלא גם בחיים. היו לי לא מעט מכשולים בדרך, ובכל פעם האמנתי שהשם שומר עליי ושהכול קורה לטובה. אני מאמין שכל דבר מגיע ממנו”. האמונה הזו לא נשארת רק במילים. מבחינתו של אבשה יש לה גם ביטוי מעשי – במיוחד כלפי מי ששילמו מחיר כבד למען המדינה.
הבנתי שאתה מתנדב עם חיילים פצועים בצה״ל.
“כן. כל פעם שיש לי הזדמנות, זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר מתחרות. אני נוחת, וכמעט מיד קובע לעצמי להגיע לעמותות ולבקר חיילים. לפעמים אני גם מאמן אותם קצת, נותן להם להרגיש תנועה וכוח. בעיקר חיילים שנפצעו מאז השבעה באוקטובר”.
איפה תפס אותך ה-7 באוקטובר?
“זה קרה ממש כמה ימים לפני הקרב הראשון שלי באחד הארגונים הגדולים בתאילנד. זה הכה בי חזק מאוד. מצד אחד אתה מתכונן לקרב גדול, ומצד שני אתה רואה מה קורה בארץ. אבל הרגשתי שיש לי גם הזדמנות להראות שגם בתקופה הכי קשה היהודים פה ולא הולכים לשום מקום ידעתי שאנשים בארץ צופים ורציתי לשמח אותם. לא נשברתי ולא ויתרתי על הקרב. זה היה קשה להיות שם בחו״ל ולראות מרחוק מה קורה בארץ. אתה רואה סרטונים ברשתות, אבל כשאתה בארץ אתה מבין הרבה יותר את הסיטואציה. מרחוק אתה גם דואג למשפחה יותר״.
לצד הקריירות והשליחות הלאומית לאהבת השם יש גם אהבה גדולה וזוגיות בחייו. הוא מאורס כבר בגילו הצעיר לאורן לוי, תצפיתנית בצה״ל. אהבת השם: ״אורן היא חיילת בצבא, תצפיתנית ששומרת על כולנו. אני מאוד גאה בה. אנחנו כבר בודקים מקומות ומתכננים להתחתן ברגע שהמלחמה תעבור ויהיה אפשר לקבוע תאריך - נעשה את זה.״

הקרב הבא כבר באופק?
“הקרב הבא שלי יהיה ב-18 באפריל בליטא. אני הולך להתחרות מול יריב שחזר מתאילנד ונחשב ללוחם חזק מאוד. אני מתכונן אליו בשיא המרץ והרצינות”.
יש לך גם תוכניות להגיע לארצות הברית?
“כן, אני מתכנן אולי כבר השנה להגיע לארצות הברית ולבקר קהילות יהודיות. יש לי משפחה במיאמי, בבוסטון ובניו ג׳רזי, וגם אחות שגרה בקליפורניה. אני מאוד רוצה להגיע ולפגוש אנשים”.
מה החלום שלך?
“החלום שלי הוא להמשיך לייצג את ישראל בצורה הכי טובה וברמות הכי גבוהות. להישאר ממוקד וצנוע ולהגיע ל-UFC, זה החלום הגדול שלי. אני באמת מאמין שאעשה את זה”.
מסר לקהל שלך בלוס אנג׳לס?
״אני רוצה לאחל לישראל שהמלחמה תסתיים שידינו תהיה על העליונה. שנשתיק את כל האויבים שלנו, נשמור על החיילים שלנו – ואז יבוא שלום. חשוב גם לשמור על כל היהודים והישראלים בארצות הברית ומסביב לעולם. חג פסח שמח ועם ישראל חי”.
אירועי הקרבות של כל משפחת גורדון משודרים בימי שישי בצהרים בערוץ ONE 2, (כולל הקרב הקרוב שייערך ב-18 באפריל) שממשיך ללוות מקרוב את הסיפור של אחד הלוחמים המסקרנים ביותר שצמחו בספורט הישראלי בשנים האחרונות.