זמן קצר לאחר מכן מונתה דלסי רודריגס, מי שהייתה סגניתו של מאדורו, לנשיאה בפועל של ונצואלה. במקביל, ארצות הברית השתלטה בפועל על חלקים נרחבים ממערך ייצוא הנפט של המדינה — אחד ממאגרי האנרגיה הגדולים בעולם.
טראמפ עצמו לא הסתיר את שביעות רצונו מההתפתחויות. בפוסטים ברשתות החברתיות ובראיונות טלוויזיוניים הוא התגאה בכך שהנפט הוונצואלי "זורם מחדש" ושארצות הברית "דואגת שהוא ינוהל נכון".
כעת מגיע השלב הבא — ואולי הקיצוני ביותר עד כה.
לפי הדיווח בפוקס ניוז, טראמפ אמר כי הוא רואה אפשרות ממשית להפוך את ונצואלה למדינה אמריקאית מן המניין. לדבריו, "ונצואלה אוהבת את טראמפ", והוסיף כי במדינה יש "40 טריליון דולר של נפט".
המשפט הזה מסביר הרבה יותר ממה שנדמה.
בעולם הטראמפיסטי, עוצמה כלכלית ומשאבי טבע אינם רק אינטרס אסטרטגי — אלא הצדקה לפעולה. אם ונצואלה מחזיקה באחד ממאגרי הנפט הגדולים בעולם, ואם ארצות הברית כבר מעורבת שם צבאית ופוליטית, מבחינת חלק מתומכיו של טראמפ, הרעיון של סיפוח כבר לא נשמע מופרך לחלוטין.
התגובות בעולם היו מהירות — אך בעיקר מילוליות.
מנהיגים באמריקה הלטינית גינו את הדיווח בחריפות והזהירו מפני "אימפריאליזם אמריקאי חדש". כמה ממשלות בדרום אמריקה אף כינסו דיונים דחופים בעקבות הפרסום. באירופה נשמעו קריאות ל"כיבוד הריבונות הוונצואלית", אך נכון לעכשיו לא ננקטו צעדים ממשיים נגד וושינגטון.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר בכל הסיפור.
למרות עוצמת האירועים, העולם כמעט שאינו מגיב בפועל. אין סנקציות משמעותיות. אין מהלך בינלאומי מאוחד. אין ניסיון ממשי לבלום את ההתפתחויות. אמריקה פועלת — והעולם בעיקר מסתכל.
עבור תומכי טראמפ, זו הוכחה לכוחו של נשיא שלא מפחד לעשות מה שקודמיו רק דיברו עליו. עבור מתנגדיו, זהו רגע מסוכן שבו ארצות הברית מאותתת כי הכללים הישנים של הסדר הבינלאומי כבר אינם מחייבים אותה.
גם בתוך ארצות הברית עצמה התגובות קיצוניות.
ברשתות החברתיות של הימין האמריקאי כבר החלו להתפשט מפות, דגלים וסיסמאות על "אמריקה הגדולה החדשה". חלק מהפעילים השמרנים מתייחסים לרעיון בהתלהבות כמעט לאומנית. מנגד, דמוקרטים מזהירים מפני הידרדרות לעידן שבו נשיא אמריקאי מתייחס למדינות אחרות כאילו היו נכסי נדל"ן.
אלא שמעבר לפוליטיקה, הסיפור הזה נוגע גם בשאלה עמוקה הרבה יותר: איך נראה העולם בעידן שבו מעצמות מפסיקות להעמיד פנים שהן כפופות לכללים בינלאומיים.
עבור ישראלים רבים, זו שאלה רגישה במיוחד. מצד אחד, טראמפ נתפס בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי כנשיא פרו־ישראלי נחוש, כזה שלא חושש להשתמש בכוח ולהתייצב לצד בעלות בריתו. מצד שני, ההיסטוריה הישראלית מלמדת עד כמה עולם בלי כללים ברורים יכול להפוך במהירות למסוכן גם עבור מדינות קטנות.
כי אם מעצמה יכולה יום אחד להשתלט על מדינה חלשה בשם אינטרסים אסטרטגיים — קשה לדעת איפה זה ייעצר.
בינתיים, ונצואלה של 2026 הופכת בהדרגה למעבדה פוליטית חדשה: מקום שבו נבחנת לא רק מדיניות החוץ של טראמפ, אלא גם השאלה הגדולה ביותר של התקופה — האם העולם נכנס לעידן שבו כוח חשוב יותר מחוק, ומה קורה כשהמדינה החזקה בעולם כבר לא טורחת להסתיר את זה.
