מהגרים יהודים המציאו את המסורת: תחרות הנקניקיות שהפכה לסמל של אמריקה

כשמיליוני אמריקאים התאספו השנה סביב המנגלים לציון 250 שנות עצמאות לארצות הברית, המאכל הראשון שנחת על רשתות הצלייה היה, כמעט כרגיל, נקניקייה. עבור רוב האמריקאים מדובר במסורת ותיקה כמעט כמו הדגל, הזיקוקים והמוזיקה הפטריוטית. אלא שמאחורי המאכל שהפך לסמל אמריקאי מובהק מסתתר סיפור הגירה, יזמות והצלחה יהודית, שמעטים בלבד מכירים.

השנה נוספה למסורת גם עוד כותרת. מול אלפי צופים בקוני איילנד שבברוקלין זכה ג'ואי צ'סטנאט בפעם ה־18 בקריירה בתחרות אכילת הנקניקיות של "נתן'ס פיימוס", לאחר שחיסל 66 נקניקיות ולחמניות בתוך עשר דקות בלבד. בכך שמר על התואר שבו זכה גם בשנה שעברה, אף שנותר רחוק מהשיא העולמי שלו – 76 נקניקיות בעשר דקות, שקבע בשנת 2021. "לאכול כאן ב־4 ביולי הוא חלום. אין מקום טוב יותר בעולם", אמר לאחר הזכייה, כשאלפי הצופים מריעים לו.

גם בתחרות הנשים נשמרה השליטה המוחלטת של מיקי סודו, שזכתה בפעם ה־12 לאחר שאכלה 38 ושלושה רבעי נקניקיות בתוך עשר דקות. "אני פשוט שמחה שיכולתי לחגוג כך את יום הולדתה ה־250 של אמריקה", אמרה לאחר שהניפה את חגורת האליפות הוורודה.

התחרות, שנערכת מדי 4 ביולי והפכה לאחד מאירועי הספורט המשונים והמזוהים ביותר עם חג העצמאות האמריקאי, אינה רק מופע בידור. היא חלק בלתי נפרד מהמורשת של "נתן'ס פיימוס" – מותג שנולד בזכות מהגר יהודי עני, והפך לאחד השמות המוכרים ביותר בארצות הברית.

מי שהפך את הרעיון לאימפריה היה נתן הנדוורקר, יהודי שהיגר ממזרח אירופה לניו יורק בשנת 1902. בתחילת דרכו עבד אצל פלטמן, אך כאשר מעסיקו העלה את מחיר הנקניקייה, זיהה הזדמנות עסקית. בשנת 1916 פתח דוכן קטן משלו בקוני איילנד, מכר נקניקיות בחמישה סנטים בלבד והסתמך על מתכון שפיתחה אשתו אידה, שכלל בשר בקר, שום ופלפל שחור.

שורשי הסיפור מתחילים בכלל בפרנקפורט שבגרמניה, עיר שהעניקה לעולם את נקניקיית ה"פרנקפורטר". גלי ההגירה הגרמניים של המאה ה־19 הביאו את המתכון לארצות הברית, אך האיש ששינה את ההיסטוריה היה שארל פלטמן, מהגר יהודי מגרמניה. בשנת 1871 הציב פלטמן עגלת מזון בקוני איילנד והגה רעיון פשוט שהפך למהפכה: להכניס את הנקניקייה החמה לתוך לחמנייה, כך שניתן יהיה לאכול אותה תוך כדי הליכה. הרעיון הזה הוליד למעשה את ה"הוט דוג" המודרני.

מי שהפך את הרעיון לאימפריה היה נתן הנדוורקר, יהודי שהיגר ממזרח אירופה לניו יורק בשנת 1902. בתחילת דרכו עבד אצל פלטמן, אך כאשר מעסיקו העלה את מחיר הנקניקייה, זיהה הזדמנות עסקית. בשנת 1916 פתח דוכן קטן משלו בקוני איילנד, מכר נקניקיות בחמישה סנטים בלבד והסתמך על מתכון שפיתחה אשתו אידה, שכלל בשר בקר, שום ופלפל שחור.

הנדוורקר לא הסתפק באוכל טוב. הוא היה גם איש שיווק מבריק. באחד המהלכים המפורסמים ביותר שלו הזמין רופאים ואחיות לאכול בחינם מול הדוכן, כדי לשכנע את הציבור שהנקניקיות איכותיות. כאשר הדבר לא הספיק, דאג שגם אנשים אחרים ילבשו חלוקים לבנים וישבו לאכול מול העוברים והשבים. המסר היה ברור: אם אנשי רפואה אוכלים כאן, כנראה שאין מה לחשוש.

לצפייה: https://www.facebook.com/watch/?v=2557421658009408

באותן שנים נולדה גם המסורת שהפכה לאחד מסמליו של חג העצמאות האמריקאי. תחרות אכילת הנקניקיות של "נתן'ס פיימוס", שהחלה כאירוע שיווקי צנוע בקוני איילנד, צמחה במשך יותר ממאה שנים לאירוע טלוויזיוני ענק שמושך אלפי צופים במקום ומיליונים נוספים מול המסכים. הזוכים הופכים לסלבריטאים, והחגורה הצהובה – "חגורת החרדל" – נחשבת לפרס היוקרתי ביותר בעולם האכילה התחרותית.

עם השנים הפך הדוכן הקטן של הנדוורקר לרשת המזון "נתן'ס פיימוס", מהמותגים המזוהים ביותר עם התרבות האמריקאית. כוכבי בידור, שחקני קולנוע ופוליטיקאים הגיעו לאכול שם, והשם "נתן'ס" הפך כמעט למילה נרדפת לנקניקייה.

למרות שהנדוורקר היה יהודי, הנקניקיות שלו לא היו כשרות. דווקא העובדה הזו פתחה הזדמנות עסקית למהגר יהודי נוסף. בשנת 1905 הגיע לניו יורק איזידור פינקוביץ, יהודי יליד רומניה, שהחל לייצר נקניקיות כשרות בדירתו שבלואר איסט סייד. מהמפעל הזעיר הזה צמחה חברת "היברו נשיונל", שהפכה במשך השנים למותג הנקניקיות הכשרות המוכר ביותר בארצות הברית.

קשה להפריז במעמדה של הנקניקייה בתרבות האמריקאית. לפי נתוני מועצת הנקניקיות והנקניקים הלאומית, יותר מ־150 מיליון נקניקיות נאכלות רק במהלך סוף השבוע של חג העצמאות. אם היו מסדרים אותן בשורה אחת, ניתן היה למתוח שרשרת נקניקיות מוושינגטון ללוס אנג'לס יותר מחמש פעמים.

עבור הקהילה הישראלית־אמריקאית, זהו הרבה יותר מסיפור קולינרי. זהו סיפור על מהגרים יהודים שהגיעו חסרי כול, זיהו הזדמנות, בנו עסק קטן והצליחו לעצב חלק מהזהות האמריקאית. גם השנה, כשג'ואי צ'סטנאט הניף בפעם ה־18 את חגורת האליפות בקוני איילנד, הוא לא רק ניצח בתחרות אכילה. הוא המשיך מסורת שהחלה לפני יותר ממאה שנה בזכות יזמות יהודית, והפכה לאחד הסמלים הגדולים ביותר של חגיגות יום העצמאות של ארצות הברית.