נדם הקול של המדינה: חיים יבין הלך לעולמו בגיל 93

במשך עשרות שנים, כמעט בכל רגע מכונן בתולדות המדינה, היה אדם אחד שישב מול המצלמה והפך לקולו של האירוע. מלחמות, בחירות, הסכמי שלום, מבצעים צבאיים, אסונות לאומיים ורגעי שמחה – מיליוני ישראלים שמעו אותם לראשונה מפיו של חיים יבין. ביום רביעי נדם הקול הזה. יבין, חתן פרס ישראל לתקשורת והאיש שכונה במשך שנים "מר טלוויזיה", הלך לעולמו בגיל 93 והותיר אחריו חלל עצום בעולם התקשורת הישראלי.

משפחתו הודיעה על מותו בהודעה קצרה ומרגשת. "בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא וסבא רבא, שהלך לעולמו בשיבה טובה", מסרו בני המשפחה. הלווייתו צפויה להיערך ביום שישי בבית העלמין גבעת השלושה.

מעטים מאנשי התקשורת בישראל הפכו לסמל לאומי כפי שהפך יבין. במשך קרוב לארבעים שנה הוא לא היה רק מגיש חדשות, אלא דמות שמיליוני ישראלים העניקו לה אמון. בתקופה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, פניו של יבין נכנסו כמעט מדי ערב לכל בית בישראל. עבור דור שלם, אם חיים יבין אמר משהו במהדורת "מבט" – זו הייתה המציאות.

מעטים מאנשי התקשורת בישראל הפכו לסמל לאומי כפי שהפך יבין. במשך קרוב לארבעים שנה הוא לא היה רק מגיש חדשות, אלא דמות שמיליוני ישראלים העניקו לה אמון. בתקופה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, פניו של יבין נכנסו כמעט מדי ערב לכל בית בישראל. עבור דור שלם, אם חיים יבין אמר משהו במהדורת "מבט" – זו הייתה המציאות.

סיפור חייו החל הרחק מאולפני הטלוויזיה. הוא נולד בשנת 1932 בגרמניה בשם היינץ קלוגר, וכשהיה בן שנה בלבד עלה עם משפחתו לארץ ישראל, זמן קצר לפני שהנאצים עלו לשלטון. משפחתו השתקעה בארץ, והוא גדל בחיפה. לאחר שירותו הצבאי עבד במסגרייה במפעל זכוכית, ורק מאוחר יותר השלים את לימודיו והחל ללמוד ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. באותם ימים כלל לא חלם להיות איש טלוויזיה. שאיפתו הייתה להיות מורה.

אלא שהחיים לקחו אותו למסלול אחר. בשנת 1956 הצטרף ל"קול ישראל", שם החל לעבוד כקריין, עורך ומפיק. הוא נחשב כבר אז לאחד מאנשי הרדיו המוכשרים של דורו, אך איש לא שיער שהפריצה הגדולה עוד לפניו.

בשנת 1968, עם הקמת הטלוויזיה הישראלית, נבחר יבין להיות אחד האנשים שיובילו את מערכת החדשות החדשה. ב־23 ביולי אותה שנה הגיש את מהדורת החדשות הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית. הנושא המרכזי באותה מהדורה היה חטיפת מטוס "אל על" לאלג'יריה. מאותו ערב החל פרק חדש לא רק בחייו של יבין, אלא גם בתולדות התקשורת בישראל.

עם השנים הפך לכתובת שאליה פנו הישראלים ברגעים החשובים ביותר. הוא שידר מלחמות, בחירות, משברים מדיניים ואירועים היסטוריים, אך יותר מכל הוא ייזכר בזכות רגע אחד שנחרט עמוק בזיכרון הלאומי.

בליל הבחירות בשנת 1977, כשהתברר כי הליכוד בראשות מנחם בגין עומד לנצח ולסיים כמעט שלושה עשורים של שלטון מפא"י, חיפש יבין מילה שתתאר את גודל האירוע. הוא בחר במונח "מהפך". באותו רגע נולדה אחת המילים המזוהות ביותר עם הפוליטיקה הישראלית – מילה שמלווה עד היום כל שינוי דרמטי במערכת הבחירות.

יבין סיפר לא פעם כי אפילו הוא לא הבין באותו רגע שהמונח שטבע יהפוך לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית. "לא רציתי להגיד מהפכה", שחזר. "חיפשתי מילה אחרת – ויצאה לי 'מהפך'".

למרות מעמדו הציבורי יוצא הדופן, יבין הקפיד במשך שנים לשמור על דימוי ממלכתי. בתקופה שבה הציבור ציפה ממגישי החדשות להיות מרוחקים מהוויכוח הפוליטי, הוא השתדל להפריד בין דעותיו האישיות לבין תפקידו על המסך. גם כשהפך לדמות המוכרת ביותר בטלוויזיה הישראלית, הוא כמעט לא עסק בעצמו אלא בחדשות.

אף על פי כן, גם הוא לא הצליח להימלט ממחלוקות. אחת הפרשות הזכורות ביותר התרחשה בשנת 1981, כאשר ראש הממשלה מנחם בגין מתח עליו ביקורת לאחר שנראה כי הגיב בהבעת פנים לדבריו במהדורת החדשות. בגין השיב באמירה שהפכה מפורסמת לא פחות: "הפרצוף של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". למרות הסערה, היחסים בין השניים נרגעו בהמשך.

לאחר פרישתו מהגשת "מבט" בשנת 2008, המשיך יבין לעסוק בעשייה תקשורתית, אך כבר מזווית אחרת. הוא יצר סרטים תיעודיים, הגיש תוכניות רדיו ופרסם ספר אוטוביוגרפי. אחד הפרויקטים הבולטים שלו היה הסדרה "ארץ המתנחלים", שעוררה ויכוח ציבורי נרחב בשל האופן שבו הציגה את ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסדרה זכתה לשבחים מצד אחד ולביקורת חריפה מצד אחר, והמחישה כי גם לאחר שעזב את כיסא מגיש החדשות, יבין המשיך לעורר עניין ציבורי.

בשנותיו האחרונות נאלץ להתמודד גם עם פרשה אישית מורכבת. בשנת 2016, על רקע השיח הציבורי על הטרדות מיניות, פורסמו נגדו טענות מצד נשים שעבדו עמו בעבר. יבין הכחיש את ההאשמות מכל וכל. אף שהפרשה העיבה על סיום הקריירה הציבורית שלו, היא לא מחקה את מקומו המרכזי בתולדות התקשורת הישראלית.

קשה להפריז בהשפעתו של חיים יבין על התרבות הישראלית. הוא השתייך לדור של אנשי תקשורת שלא רק דיווחו על ההיסטוריה, אלא היו חלק ממנה. בעידן שבו לא היו עשרות ערוצים, רשתות חברתיות והתראות בטלפונים, הוא היה האדם שממנו למדו הישראלים מה מתרחש במדינה ובעולם. קולו השקט, סגנונו המאופק והעברית המדויקת שלו הפכו לסימן ההיכר של עיתונות ממלכתית ושל תקופה שבה החדשות נתפסו כמוסד לאומי.

עם מותו של חיים יבין, ישראל אינה נפרדת רק ממגיש חדשות אהוב. היא נפרדת מאחד האנשים שעיצבו את התקשורת המודרנית במדינה, מאיש שהכניס את החדשות לכל סלון והפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של מיליוני ישראלים. גם שנים אחרי שירד מהמסך, קולו ימשיך להדהד בכל פעם שיוזכר אותו "מהפך" מפורסם, ובכל פעם שידובר על התקופה שבה היה רק אדם אחד שישב מול המצלמה – וכל המדינה הקשיבה