האגם נעלם מול העיניים: 40 מיליון אמריקאים נכנסים לאזור הסכנה

פייג', אריזונה — אחד ממאגרי המים החשובים ביותר באמריקה מתרוקן מול העיניים, והפעם כבר לא מדובר בעוד סימן אזהרה. אגם פאוול, המאגר השני בגודלו בארצות הברית, ירד בסוף השבוע למפלס הנמוך ביותר שנמדד מאז החל להתמלא — והותיר את מערכת נהר הקולורדו כולה קרובה יותר מאי פעם לאחד התרחישים שהפקידים הפדרליים מנסים למנוע כבר שנים: אובדן ייצור החשמל בסכר גלן קניון וקיצוצי מים עמוקים למדינות הדרום־מערב.

לפי נתוני הלשכה הפדרלית להשבת קרקעות, מפלס אגם פאוול ירד בשבת ל־3,519.91 רגל מעל פני הים — מעט מתחת לשפל הקודם שנרשם באפריל 2023. מתחילת השנה לבדה איבד המאגר יותר מ־20 רגל. הנתון החדש אינו רק שיא סטטיסטי עגום. הוא מותיר את האגם בערך 30 רגל בלבד מעל הרמה שבה טורבינות סכר גלן קניון אינן מסוגלות עוד לייצר חשמל הידרואלקטרי.

הקו הקריטי הזה עומד על כ־3,490 רגל. מתחתיו, יכולתו של הסכר לייצר חשמל ולהעביר מים נפגעת באופן משמעותי. באפריל הזהירה הלשכה הפדרלית כי ללא "התערבות משמעותית", אגם פאוול עלול להתקרב ואף לרדת מתחת למפלס הזה כבר במהלך 2026. התחזיות העדכניות שפורסמו ביולי אמנם השתנו בהתאם לתרחישי הזרימה, אך גם הן מציגות אפשרות לירידה נוספת של האגם עד סוף השנה.

קליפורניה רוצה להגן על הערים ועל החקלאות בעמק אימפריאל. אריזונה תלויה בנהר כדי להזין את פרויקט מרכז אריזונה, שמוביל מים למטרופולין פיניקס וטוסון. נבאדה, ובראשה לאס וגאס, כבר השקיעה שנים בצמצום צריכה ובהתאמת התשתיות למפלסים נמוכים, אך גם היא אינה יכולה לוותר ללא גבול. מעליהן נמצאות ארבע מדינות האגן העליון — קולורדו, יוטה, ויומינג וניו מקסיקו — שטוענות כי אינן צריכות לשאת לבדן במחיר של צריכת־יתר היסטורית במורד הנהר.

הבעיה אינה מוגבלת לאגם אחד. כשבוע קודם לכן הגיע גם אגם מיד, המאגר הגדול ביותר בארצות הברית, לשפל היסטורי משלו. שני המאגרים הם למעשה סוללות הענק של מערכת נהר הקולורדו: הם אוגרים את המים שמאפשרים לערים, חקלאים, שבטים ותחנות כוח להמשיך לפעול גם בשנים יבשות. כעת שניהם נמצאים ברמות הנמוכות ביותר שנראו במערכת זה כמעט שבעה עשורים.

לפי מחקר שצוטט בדיווח של איי־פי, הפעם האחרונה שבה נפח המים המשולב באגמי פאוול ומיד היה קטן כל כך הייתה במאי 1957 — תקופה שבה סכר גלן קניון עדיין היה בבנייה ואגם פאוול כלל לא היה קיים. האגם החל להתמלא רק ב־1963. במילים אחרות, מערכת המאגרים שעליה נבנה חלק עצום מהדרום־מערב האמריקאי חזרה מבחינת נפח המים כמעט לנקודת ההתחלה.

עבור יותר מ־40 מיליון בני אדם, זה אינו סיפור סביבתי רחוק. נהר הקולורדו מספק מים לערים כמו לוס אנג'לס, לאס וגאס, פיניקס וסן דייגו, משקה שטחים חקלאיים עצומים ומזין תחנות כוח הידרואלקטריות. הוא אחד העורקים הכלכליים החשובים ביותר במערב ארצות הברית, ולכן כל ירידה נוספת במאגרים מתורגמת במהירות לשאלות של מחיר, אספקה וביטחון אנרגטי.

הגורמים למשבר מוכרים, אבל הצירוף שלהם הפך השנה למסוכן במיוחד: שימוש כרוני ביותר מים מכפי שהמערכת מסוגלת לספק לאורך זמן, חורף יבש באופן חריג וטמפרטורות גבוהות שמגבירות אידוי ומייבשות את הקרקע עוד לפני שהשלגים מפשירים ומגיעים לנהר. התוצאה היא מצב שבו גם שנים שאינן קטסטרופליות בפני עצמן אינן מצליחות למלא מחדש את מה שנשאב במשך עשרות שנים.

המספר שמדאיג במיוחד את מהנדסי המים הוא לא רק גובה פני האגם, אלא מה קורה כשהוא עובר מתחת לספים תפעוליים. בגלן קניון, ייצור החשמל תלוי בכך שהמים יגיעו אל הטורבינות בגובה ובלחץ מספיקים. ירידה מתחת למפלס החשמל המינימלי תפסיק את הייצור ההידרואלקטרי ותצמצם את הגמישות של מפעילי הסכר להעביר מים במורד הנהר. הלשכה הפדרלית הזהירה בעבר שגם ירידה אל מתחת ל־3,500 רגל כבר יוצרת מגבלות תפעוליות קשות יותר.

עבור צרכני החשמל באזור, אובדן הייצור בגלן קניון לא יכבה ברגע אחד את האורות ב־40 מיליון בתים — המערכת החשמלית מחוברת למקורות רבים אחרים — אבל הוא יעלים מקור חשוב של חשמל הידרואלקטרי ויחייב רכישת אנרגיה חלופית, בדרך כלל יקרה יותר. המשמעות עלולה להיות לחץ נוסף על תעריפים ועל אמינות הרשת דווקא בתקופות של עומסי חום כבדים.

במקביל, מתקרב גם העימות הגדול הבא על המים עצמם. הכללים הנוכחיים לניהול אגם פאוול ואגם מיד פוקעים בסוף 2026, והממשל הפדרלי עובד כבר שנים עם שבע מדינות אגן הקולורדו על הסדר חדש. התהליך נועד לקבוע כיצד יחולקו הקיצוצים כאשר המאגרים נמוכים, מי יישא בחלק הגדול יותר של ההפחתות ואילו רמות מים ייחשבו קו אדום שאסור לעבור.

ביולי הציגה הלשכה הפדרלית חלופות תפעוליות שכוללות אפשרות להפחתות משמעותיות בשימוש במים באגן התחתון — בעיקר באריזונה, קליפורניה ונבאדה. שלוש המדינות הללו תלויות בצורה עמוקה במי הקולורדו, אך כל אחת מגיעה למשא ומתן עם אינטרסים שונים, זכויות מים היסטוריות שונות ומגזרים כלכליים שמסרבים לוותר בקלות על האספקה שלהם.

וככל שהמים יורדים, הזמן לפשרה מתקצר.

קליפורניה רוצה להגן על הערים ועל החקלאות בעמק אימפריאל. אריזונה תלויה בנהר כדי להזין את פרויקט מרכז אריזונה, שמוביל מים למטרופולין פיניקס וטוסון. נבאדה, ובראשה לאס וגאס, כבר השקיעה שנים בצמצום צריכה ובהתאמת התשתיות למפלסים נמוכים, אך גם היא אינה יכולה לוותר ללא גבול. מעליהן נמצאות ארבע מדינות האגן העליון — קולורדו, יוטה, ויומינג וניו מקסיקו — שטוענות כי אינן צריכות לשאת לבדן במחיר של צריכת־יתר היסטורית במורד הנהר.

המשבר מתחיל לפגוע גם בכלכלה המקומית סביב אגם פאוול. המאגר היה במשך עשרות שנים אחד מיעדי השיט והנופש הגדולים במערב, אך קו המים הנסוג מאלץ מפעילי מרינות לשנות את כללי המשחק. רמפות לסירות נסגרו או הועתקו, רמפות חדשות נבנות במקומות עמוקים יותר ומרינות שלמות נאלצו לשנות מיקום. עבור עסקים שתלויים בתיירות, כל ירידה נוספת של כמה רגל יכולה לקבוע אם יהיה בכלל אפשר להכניס סירה למים.

והנוף עצמו השתנה. טבעות לבנות עצומות על קירות הקניון מציינות את הגובה שאליו הגיעו המים בעבר. ככל שהמאגר מצטמק, יותר ויותר מהקירות נחשפים, והפער בין קו המים הישן לחדש הופך למד־גובה ענק של המשבר.

אבל מאחורי התמונות הדרמטיות עומדת שאלה הרבה פחות ציורית: כמה מים יכול המערב האמריקאי להבטיח לתושביו כאשר הנהר כבר אינו מספק את מה שסוכם לפני מאה שנה.

במשך עשרות שנים נבנו ערים, פרברים, שדות חקלאיים ומיליוני בתים סביב הנחה אחת — שמערכת הקולורדו תמשיך לספק. עכשיו האקלים, הגידול באוכלוסייה והצריכה מאלצים את שבע המדינות להודות שהחשבון כבר אינו מסתדר.

זו הסיבה שהשפל באגם פאוול הוא יותר מעוד שיא שלילי. הוא קו אזהרה פיזי שאפשר לראות בעין: פחות מים, פחות מרווח ביטחון ופחות זמן לפוליטיקאים להגיע להסכמה.

אם המפלס ימשיך לרדת, השאלה כבר לא תהיה רק כמה מים נשארו באגם פאוול.

השאלה תהיה מי יקבל פחות — וכמה מהר.