''המתקפה הייתה צעד טוב אך חבל שנעשתה על ידי הנשיא הנוכחי", ''הנשיא חייב להתייעץ עם הקונגרס לפני פעולה שכזאת'', ''אנו מודאגים מהשימוש בכוח לפיתרון בעיות כאלה", הציטוטים הללו לקוחים מאנשי קונגרס דמוקרטים ומראשי מעצמות מתחרות כסין ורוסיה. בוא נראה אם קוראינו יוכלו להבדיל את אלה מאלה.
אכן אויביו של טראמפ בזירה הגלובלית והמקומית אובדי עצות ומלבד גינויים רפים או הבעת דאגה, הפרשנים הדמוקרטים ותומכיהם בתקשורת האמריקנית, כמו הדיפלומטים האירופאים בעלי המנטרות המיושנות או המדינאים הסינים והרוסיים שבקושי הצליחו לעכל את נצחונותיו בזירה הכלכלית, נעמדים כולם כעת מול שרשרת הצלחות בזירה הגלובלית.
לאחר ייצוב המזרח התיכון מאפקט אובמה והאביב הערבי, והשקט היחסי בצפון-קוריאה (שחיסול סולימאני שימש גם רמז למקרה שזו תחליט לשוב למסלול הניסויים הגרעיניים) הגיע חיסול אבו באקר אל בגדדי ועכשיו קסאם סולימאני, וכדאי שיהיה ברור. זה היה חיסול של היורש המרכזי של האייטולה עלי חמינאי.
עליונות אסטרטגית טראמפ וחמינאי (צילום: Buisness Insider)
וטראמפ לא נח. לפני שעות אחדות שיגר בטוויטר למבקריו בתקשורת ובקונגרס וגם למעצמות המתחרות וליושבים בטהרן מסר ברור,
"הנה הודעה לקונגרס ארה"ב. אם איראן תתקוף אזרח או מטרה אמריקנית, ארה"ב תגיב במהירות וייתכן שבצורה לא פרופורציונאלית. איננו מחוייבים בהודעה שכזו מראש. אך אני נותן אותה בכל זאת". אתמול הוסיף הנשיא כי "נגמר זמן האיומים".
אכן דמוקרטים רבים הודו ש"העולם הינו מקום טוב יותר בלא סולימאני" שעל ידיו דמם של למעלה מ-600 חיילים אמריקנים שנהרגו בעירק, אך מעטים הדמוקרטים הנכונים להעניק קרדיט למדיניות המוצלחת של הנשיא במזרח התיכון, מדיניות שהפכה את איראן ממדינה שבשנת 2016, לאחר הסכם הגרעין הייתה בעיצומה של תהליך התפשטות כמעט בלתי ניתן לעצירה, למדינה הנמצאת בראשית שנת 2020 על סף הפיכה פנימית והסובלת מעוני ומבידוד עולמי.
ההפגנות נגד ארה"ב לא בהכרח מייצגות את הסנטימנט הרווח (צילום: The Times of Israel)
בשנת 2017 כשטראמפ נכנס לחדר הסגלגל, איראן הייתה כאמור בעיצומה של בניית האימפריה הפרסית החדשה. היא הייתה במרחק של חודש וחצי מהתבססות בים התיכון דרך נתיב סורי, כוחותיה בתימן היו על סף הפיכתה למדינה הנשלטת על ידי ממשלת בובות שיעית, ועירק כבר הייתה עמוק בכיס האיראני. גם החזית הנוספת מול ישראל כבר הוכנה בגולן הסורי וכל זאת בלי להזכיר את 175 מיליארדים הדולרים שהוריש משטר אובמה, את המשך חיזוק תשתית הטילים הבליסטיים ובניית הצנטריפוגות, ואת הרפיסות של מנהיגי אירופה שחיזרו אחר הנפט האיראני בבוטות אווילית.
"איראן כבר לא כל כך מאושרת" צייץ טרמאפ בשלהי 2017 לאחר שורת סנקציות, חזרה מאסיבית של כוחות אמריקניים לעירק, חיזוק מורדים סורים וכורדים, מלחמה בדעא"ש, ותגבור כוחות מאסיבי במיצרי הורמוז.
צעדים אלה היוו יריית פתיחה לאסטרטגיה ארוכת טווח שהגיעה לשיאה בקיץ 2018 כאשר נסוג הממשל מהסכם הגרעין. מאז סובל המשטר האיראני מאי-שקט ברחובות, אינפלציה דוהרת, פיחות מטבע, ומעמד מעורער מאי פעם בקרב אומות אירופה שהוזהרו על ידי הבית הלבן מלקיים קשרים הדוקים מדי עם הרפובליקה המוסלמית.
כבר לא בדרך לאימפריה פרסית (צילום: Vox)
לכן, מבקרים אמריקנים הטוענים כי אין לממשל טראמפ ומזכיר המדינה פומפיאו אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודד עם האיום האיראני, וכי הוא פשוט 'שולף מהמותן' אינם יודעים מה הם שחים. הממשל עובד כרגע בשלושה נתיבים משולבים, לחץ כלכלי וצבאי מירבי כדי לשמור על התרעה מחד גיסא, ערוצים דפילומטיים חשאיים באמצעות מדינות צד שלישי אירופאיות כאיטליה וצרפת מאידך גיסא, וכמובן בין לבין עידוד מרידות מבית תוך הודעה פומבית כי ארה"ב אינה מחפשת 'החלפת משטר'.
זו אסטרטגיה מורכבת בהרבה, ומדויקת בהרבה מכל מה שאי פעם נעשה בשווינגטון כלפי איראן מאז ימי ממשל רייגן, אדרבא זו אסטרטגיה של איזונים ובלמים, האויב מוקף, ואנו מוכנים לדבר, ובינתיים הסנקציות והלחץ הצבאי והדיפלומטי נותנים את אותותיהם. זו מלחמת התשה שבה לארה"ב יש יתרון מובהק. ושבה היא תנצח. המטרה הסופית כמובן מניעת איראן מהשגת פצצה גרעינית ועל הדרך ייתכן שבעוד כמה שנים גם נראה איראן דמוקרטית.
זה אף פעם לא היה כוחות (צילום: New York Post)
האמת האובייקטיבית פשוטה להפליא. כולם חוץ מטראמפ ותומכיו טעו. רוסיה וסין טעו שחשבו שהנשיא האמריקני יירתע כדברי אחד ממקורביו "להעלות בצורה דרסטית את סכום ההימור על שולחן הפוקר". הדמוקרטים טעו שחשבו ששנת הבחירות ומאמצי ההדחה של פלוסי יגרמו לטראמפ לנקוט במשנה זהירות בנתיב האיראני. וקאסם סולימאני והאיראנים טעו בכך שכדברי הסנאטור לינדזי גראהם ששהה עם הנשיא בזמן החיסול בחמ"ל המיוחד שהוקם במאר-א-לאגו "הם פשוט לא העריכו נכון מה המחיר של מה שהם עושים בעירק".
סולימאני שילם בחייו כי חשב שכוח קודס יוכל לפעול בעירק בנוחות בה פעל בלבנון ותימן. על הדרך הוא עשה מספר טעויות, הוא טעה שחשב שארה"ב מפחדת מעימות צבאי בשנת בחירות, הוא שגה שחשב שהלחץ הדמוקרטי בוושינגטון ירתיע את טראמפ מלפעול בשדה תעופה בינלאומי למול עייני אירופה, רוסיה וסין, והוא טעה בכך שיום לאחר שהשגרירות האמריקנית כמעט ונפרצה הוא חשב שיוכל לנחות בבגדאד ולהמשיך לתכנן משם מתקפות נגד מטרות אמריקניות מבלי לשלם את המחיר היקר מכל. סולימאני כדברי מזכיר המדינה מייק פומפיאו "עשה שרשרת של טעויות".
חיסול סולימאני מבשר על כניסה למערכה השלישית במחזה ''איראן-ארה"ב" תחת ממשל טראמפ. זהו מחזה שנועד כדברי פרשן בכיר במזה"ת "להשיב את כבודה ואת יכולת ההרתעה של ארה"ב". המערכה הראשונה החלה בסתיו 2017 עם תגבור הכוחות האמריקנים בים הפרסי, היא נמשכה במאי 2018 עת עזבה ארה"ב את הסכם הגרעין, ועתה עם חיסול מספר 2 באיראן היא מגיעה לנקודת מפנה. איראן תיאלץ לבלוע את הצפרדע הזו. ארגוניה סומנו, ראשיה הפכו למטרה, שדות הנפט שלה חשופים וכלכלתה כורעת תחת האינפלציה והאבטלה, זאת בלא להזכיר את הבידוד הבינלאומי ומחאות מבית שעלו בחיי 1000 מפגיני משטר בחודשים האחרונים.
איראן בדרך הבטוחה לתבוסה צבאית וכלכלית אם לא תוותר על תכנית הגרעין שלה. ברור כי רק שלטון מטורף יבחר שלא בדרך הפשרה. תמונת מצב זו בה העולם צופה, מנחש, ובדרך כלל טועה, ודונאלד טראמפ מתכנן ומבצע מפריכה את הטענות שמשמיעים פרשנים דמוקרטים, אירופאים, וליברלים המקורבים למערכת הביטחון האמריקני כאילו לממשל הנוכחי "אין אסטרטגיה באירן". לכו תספרו על כך לסולימאני או לשער המטבע האיראני. המחוקקים באיראן יכולים להמשיך להתכנס ולשיר "מוות לאמריקה" מכיסאותיהם שבפרלמנט האיראני בדיוק כפי שעשו מוקדם יותר הערב. אך בינתיים נראה כי הם והמשטר שלהם בסכנת קיום מידית.
