הסרט התיעודי החדש על הטבח בפסטיבל הנובה יגרום לכם להרגיש כאילו אתם שם: "אין הגזמה ואין ייפוי"

סרט תיעודי על הטבח בפסטיבל הנובה, We Will Dance Again, שהופק על ידי חברת 'סרטי פרמאונט' – הושק ביום שלישי האחרון, ממש ימים ספורים לפני יום השנה ל-7 באוקטובר.

הגישה של במאי הסרט יריב מוזר מתעלמת מפרשנות – ובמקום זאת, הוא נצמד לעדויות מצמררות מפי ניצולים, הנתמכות בצילומי וידאו אלימים גרפית שצולמו בזמן אמת, כולל חומרים שתועדו על ידי מחבלי חמאס עצמם.

"אלו הם אירועים המתרחשים לנגד עיניך", הסבירה המפיקה סוזן זירינסקי, שעמדה בעבר בראש CBS News. היא הדגישה: "אין פה הגזמה, אין ייפוי".

הבמאי העניק ראיון ל-The Hollywood Reporter, והסביר מדוע הוא לא רואה בפרויקט כפוליטי, מתי האלימות היא אמיתית מדי עבור הצופים, וכיצד גורמים בינלאומיים מרגישים כלפי הסרט.

רגעים לפני הטבח בפסטיבל הנובה

מוזר סיפר מה חש, כאיש מקצוע, בשבת השחורה.

"ב-7 באוקטובר, ישבתי בדירה שלי בתל אביב. חשבתי: 'מה האחריות שלי, החובה שלי, כיוצר סרטים תיעודיים? איפה אני צריך להיות?'. לקח יומיים עד שהצלחתי להגיע לדרום, לראות [את זירת פסטיבל נובה] במו עיניי. זה היה באמת כמו שום דבר שלא ראיתי בחיי. אנשים עדיין חיפשו חפצים אישיים. הריח היה נורא. זו הייתה נקודת ההתחלה".

איך הסרט הגיע לחברת ההפקה 'סרטי פרמאונט'?

"זה התחיל כשיתוף פעולה עם ערוץ התעודה הישראלי, Hot8. אז MGM הצטרפה, דרך Fulwell 73. ואז כשסוזן זירינסקי הצטרפה, Paramount+ חתמה".

האם אתה מודאג שהסרט התיעודי ייתפס דרך עדשות אידיאולוגיות מקוטבות בלבד?

"אני מודאג. הסרט אינו פוליטי. הוא מסופר מעיניהם של הניצולים ומעיניו של החמאס. יש אמת אחת לגבי מה שקרה".

האם לחברות הפקה פוטנציאליות היו הסתייגויות לגבי הסרט?

"הצעתי את זה למספר פלטפורמות סטרימינג אחרות בארצות הברית, ומה שנאמר לי הוא שהם חוששים לגעת בנושא הזה, ה-7 באוקטובר, בגלל חששות לגבי המצב הפוליטי".

מה קורה עם ההפצה הבינלאומית?

"הסרט נמכר לאוסטרליה, לספרד. Hot8 יקרין אותו בישראל", אמר מוזר, והוסיף:

"זה מעניין. RTL בגרמניה החליטה לשדר אותו בשעות הצפייה העיקריות בטלוויזיה, בערוץ לינארי עם הפסקות פרסומות, דבר שאני מאמין שלא נעשה מאז 'רשימת שינדלר'."

ואז, ה-BBC, הגרסה שהם ישדרו לא תתאר את החמאס כטרוריסטים. זה היה מחיר שהייתי מוכן לשלם כדי שהציבור הבריטי יוכל לראות את הזוועות האלה ולהחליט אם זהו ארגון טרור או לא".

הסרט מלא בתיעודים אלימים. כיצד החלטתם במה להשתמש, כמה היה מספיק, מה יעורר עניין ומה יהיה יותר מדי?

"זה היה דיון מתמשך. הייתי בעד להראות יותר. רציתי לשמור כמה שיותר, כדי להיות מסוגל להראות עד כמה עצום היה היקף המתקפה הזו והאכזריות של הזוועות האלה נגד אנשים שלא יכלו להגן על עצמם", אמר מוזר.

אחרים היו בצד של מה שהצופים יחשבו, או מה שהצופים יוכלו להתמודד איתו. וזה היה דבר טוב, ההבנה הזו. זה היה תהליך בריא", המשיך הבמאי. "היו לנו הרבה דיונים על מה יקרה לסרט אם יש עדות כזו - עדות אודיו-ויזואלית של האלימות המינית שהתרחשה. האם נאבד קהל בפלטפורמות הסטרימינג? בסופו של דבר חשבנו שזה יהיה יותר מדי".

"אנחנו מראים את גופתה של שני לוק על טנדר של חמאס בעזה, ואנחנו רואים איך האנשים האלה מתייחסים אליה. אני חושב שהצילומים האלה, אי אפשר להפסיק לחשוב על מה שהיא עברה. לפעמים אתה נותן לצופה לחשוב בעצמו על מה שהאנשים האלה היו צריכים לעבור. לפעמים אתה לא מדבר על הדברים האלה ישירות".

התרשמתי מהתיאורים של משתתפי הפסטיבל שהתחבאו מהמחבלים של חמאס בשירותים ניידים, פחי אשפה, יחידות קירור ומתחת לבמת הפסטיבל. זה הזכיר יהודים שהתחבאו מתחת לרצפות מהנאצים.

"משפחתי שרדה את השואה", ענה מוזר. "לא יכולתי להפסיק לחשוב על השואה. זו הסיבה שהחלטנו לסגור את הסרט באמירה שה-7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר לעם היהודי מאז השואה".

הפרויקטים הקודמים שלך התמקדו באבי האומה של ישראל דוד בן-גוריון, ראש הצבא של המדינה דאז; ואדולף אייכמן, פקיד נאצי שארגן את השואה. האם 'נרקוד שוב' מנהל דיאלוג איתם?

"אני רגיל להכניס צופים להיסטוריה. זהו סיפור שעדיין לנגד עינינו. אני לא יודע אם זו אפילו היסטוריה עדיין. הייתי צריך לשנות את סוף הסרט לפני כמה שבועות כדי לעדכן מה קרה להרש גולדברג-פולין, שנרצח בשבי. הסרט הזה הוא סיפור אין-סופי, לצערנו. החטופים עדיין לא הובאו הביתה ואין עדיין הפסקת אש".

הרש גולדברג-פולין וחבריו בפסטיבל הנובה

הסרט התיעודי מראה כיצד הקורבנות ממשתתפי הפסטיבל היו ברובם טיפוסים חילוניים, פרוגרסיבים - מסיבות, צורכים סמים, מתנסים בזהויות שלהם - והתוקפים שלהם היו פונדמנטליסטים דתיים שמרנים.

"זו המציאות", הסכים הבמאי. "תנועה פונדמנטליסטית ברוטלית מחפשת באובססיביות להרוס את הערכים של החברה המערבית. אלה היו צעירים בפסטיבל מוזיקה שחגגו חיים ואהבה ושלום: מאוד תמימים, מאוד חופשיים ברוחם. והם עמדו מול האנשים הכי מזוויעים, שמעריכים מוות".

המתקפה על פסטיבל הנובה סוקרה בהרחבה על ידי התקשורת החדשותית. מה אתה מקווה שהצופים יקחו מהגישה התיעודית שלך?

"אני רוצה שאנשים ימצאו את עצמם שקועים בזה. זו הסיבה שהסרט מסופר בזמן הווה - כך שתרגיש בדיוק איך זה היה בכל רגע. אין פרשנות. אתה שם. זה מכוון".

ספר לי על תהליך הראיונות עם משתתפי הפסטיבל האלה.

"היה לנו פסיכולוג על הסט כדי לפגוש את הניצולים מיד אחרי הראיונות שלהם. הם קיימו פגישה כי הם היו מאוד מודאגים מהחזרת הטראומה", סיפר מוזר.

"עבור כולם, זה היה הכרח לבוא ולספר את הסיפור שלהם למען האהובים שאינם איתם, לזכר אלה שאינם ובתקווה שהחטופים יחזרו. עבורם, הם לא בשלב שאחרי, אלא הם עדיין מתמודדים ומחכים לסגירה של הסיפור הזה. זה ממשיך".