הקרב על ישראל התפוצץ בפריימריס: הפרו־פלסטינים ניצחו — אבל לא בכל מקום

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הדרמה הגדולה ביותר התרחשה בוויסקונסין. הונג, חברת בית הנבחרים של המדינה המזוהה עם הסוציאליסטים הדמוקרטים, הגיעה ליום הבחירות כשהיא מובילה בסקרים ולעיתים אף בפער דו־ספרתי. היא האשימה את ישראל ב"רצח עם", הביעה תמיכה בביטול החוק של ויסקונסין נגד חרם על ישראל והסתייגה מאימוץ הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. ארגונים יהודיים עקבו מקרוב אחר המרוץ, והעמדות שלה כלפי ישראל הפכו לחלק מהוויכוח סביב מועמדותה.

ואז הגיע הלילה עצמו. דיוויד קראולי, מנהל מחוז מילווקי והמועמד המתון יותר, עקף אותה ממש בקו הסיום. לפי התוצאות, קראולי זכה בכ־39.8% מהקולות לעומת כ־39.4% להונג — פער של קצת יותר מ־3,000 קולות. זו הייתה הפתעה גדולה במיוחד משום שהונג נראתה במשך חלק גדול מהמרוץ כמי שעומדת להפוך את ויסקונסין לעוד מדינה שבה האגף הפרוגרסיבי משתלט על מועמדות דמוקרטית בכירה.

עבור הקהילה היהודית והמחנה הפרו־ישראלי, ההפסד שלה היה משמעותי הרבה מעבר לגבולות ויסקונסין. אחרי ניצחונות בולטים של מועמדים פרוגרסיביים במקומות אחרים, הונג נתפסה כעוד מבחן לשאלה אם ביקורת חריפה על ישראל — עד כדי האשמתה ברצח עם — עדיין עלולה להיות מכשול בפריימריז דמוקרטיים במדינת מפתח. לפחות הפעם, התשובה הייתה כן.

הדרמה הגדולה ביותר התרחשה בוויסקונסין. הונג, חברת בית הנבחרים של המדינה המזוהה עם הסוציאליסטים הדמוקרטים, הגיעה ליום הבחירות כשהיא מובילה בסקרים ולעיתים אף בפער דו־ספרתי. היא האשימה את ישראל ב"רצח עם", הביעה תמיכה בביטול החוק של ויסקונסין נגד חרם על ישראל והסתייגה מאימוץ הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. ארגונים יהודיים עקבו מקרוב אחר המרוץ, והעמדות שלה כלפי ישראל הפכו לחלק מהוויכוח סביב מועמדותה.

אבל במינסוטה התקבלה תשובה הפוכה לחלוטין.

סגנית המושל פגי פלנגן ניצחה באופן חד את חברת הקונגרס אנג'י קרייג בפריימריז הדמוקרטיים לסנאט. פלנגן קיבלה קרוב ל־60% מהקולות, בעוד קרייג הסתפקה בכ־40%. המרוץ נחשב במשך חודשים לעימות בין האגף הפרוגרסיבי של המפלגה לבין הזרם המתון יותר, וישראל הייתה אחד הנושאים שהבדילו ביניהן.

פלנגן התנגדה לקבלת תרומות מאייפא"ק, מתחה ביקורת חריפה על ישראל ותמכה בהפסקת סיוע צבאי התקפי כל עוד המלחמה בעזה נמשכת. היא זכתה לתמיכתם של ברני סנדרס, אליזבת וורן ואילהאן עומאר. קרייג, לעומתה, נחשבה מתונה יותר בנושא ישראל ותמכה בהמשך הסיוע האמריקאי, אף שגם היא מתחה ביקורת על מדיניות ישראל ועל הממשלה בירושלים.

פלנגן לא רק ניצחה — היא הביסה. בכך היא העניקה לאגף הפרוגרסיבי ניצחון הרבה יותר ברור מזה שניסה להשיג בוויסקונסין. התוצאה מאותתת כי לפחות בקרב מצביעים דמוקרטים במינסוטה, עמדות ביקורתיות מאוד כלפי ישראל אינן עוד בהכרח נטל פוליטי; לעיתים הן אפילו משתלבות היטב עם חבילה רחבה יותר של עמדות פרוגרסיביות בנושאי בריאות, הגירה ותאגידים.

וזה לא היה הניצחון היחיד של המחנה הזה במדינה. במחוז הקונגרס השני של מינסוטה ניצח מאט ליטל בפריימריז הדמוקרטיים, לאחר שמועמד פרו־ישראלי יותר זכה לתמיכת ארגונים המזוהים עם המחנה הפרו־ישראלי. ליטל נחשב ביקורתי יותר כלפי ישראל, והניצחון שלו חיזק עוד יותר את התחושה שבמינסוטה ספג המחנה המזוהה עם אייפא"ק לילה קשה במיוחד.

גם בקונטיקט התרחש אירוע בעל משמעות סמלית גדולה. לוק ברונין, ראש עיריית הרטפורד לשעבר, הדיח את חבר הקונגרס ג'ון לארסון, שכיהן במשך 14 קדנציות. לארסון זכה לתמיכת אייפא"ק, בעוד ברונין הציג עמדה מסויגת יותר כלפי הסיוע לישראל: הוא תומך בהמשך המימון למערכות הגנה כמו כיפת ברזל, אך מתנגד להעברת נשק התקפי נוסף.

ברונין ניצח בפער גדול, ולכן קשה לטעון שישראל לבדה הכריעה את המרוץ. גילו של לארסון, כהונתו הארוכה והרצון בחילופי דורות היו גורמים מרכזיים. ובכל זאת, עצם העובדה שמועמד הנתמך בידי אייפא"ק הודח בידי מתחרה שמציב גבולות חדשים לתמיכה הצבאית בישראל משתלבת בתמונה רחבה יותר: התמיכה המסורתית והבלתי־מסויגת בישראל כבר אינה עמדה אוטומטית בפריימריז דמוקרטיים.

ובעוד הדמוקרטים מתווכחים על ישראל, בדרום קרוליינה התרחש סיפור אחר לגמרי — כמעט משפחתי.

דרלין גראהם, אחותו של הסנאטור המנוח לינדזי גראהם, התמודדה בפריימריז הרפובליקניים המיוחדים על המושב שבו כיהן אחיה. לאחר מותו הפתאומי ביולי היא מונתה זמנית לסנאט, וכעת היא מבקשת לקבל מהבוחרים את הזכות להישאר שם. לינדזי גראהם היה במשך שנים אחד מבעלי הברית הבולטים ביותר של ישראל בוושינגטון, ולכן המרוץ על מושבו מושך תשומת לב גם בישראל ובקהילות היהודיות בארצות הברית.

גראהם קיבלה את תמיכתו של הנשיא דונלד טראמפ והגיעה למקום הראשון בפריימריז, אך לא הצליחה לחצות את רף 50 האחוזים הנדרש לניצחון. היא תתמודד ב־25 באוגוסט בסיבוב שני מול חבר הקונגרס ראלף נורמן. התוצאה מספקת לה יתרון, אך גם מלמדת ששמו של גראהם ותמיכתו של טראמפ אינם מספיקים כדי להעניק לה את המושב באופן אוטומטי.

המרוץ שלה שונה לחלוטין מהעימותים הדמוקרטיים במינסוטה ובוויסקונסין. אצל הרפובליקנים בדרום קרוליינה אין מאבק עקרוני גדול על עצם התמיכה בישראל. השאלה היא יותר מי יירש את המורשת הפוליטית של לינדזי גראהם — דמות שהפכה עם השנים לאחד הקולות התקיפים ביותר בוושינגטון נגד איראן ובעד ישראל.

אבל אם מחברים את כל התוצאות יחד, מתקבלת מפה פוליטית מעניינת מאוד.

בוויסקונסין נבלמה מועמדת פרו־פלסטינית מובהקת ממש ברגע האחרון. במינסוטה ניצחה מועמדת פרוגרסיבית וביקורתית כלפי ישראל כמעט בפער של 20 נקודות. בקונטיקט הודח חבר קונגרס ותיק שנתמך בידי אייפא"ק. ובדרום קרוליינה מנסה אחותו של אחד מתומכיה הגדולים ביותר של ישראל בסנאט לרשת את מושבו — אך עדיין צריכה לשרוד סיבוב שני.

זהו גם מבחן לכוחה של אייפא"ק ושל הארגונים הפרו־ישראליים. במשך שנים נחשבה תמיכה שלהם לנכס משמעותי בפריימריז. הלילה הראה שהכסף והחותמת הפרו־ישראלית עדיין חשובים, אך אינם מבטיחים ניצחון. במינסוטה ובקונטיקט הם לא עצרו את המועמדים שמתחו ביקורת רבה יותר על ישראל; בוויסקונסין, לעומת זאת, המועמדת שנחשבה מטרידה במיוחד בעיני ארגונים יהודיים לא הצליחה לפרוץ את המחסום האחרון.

וזו אולי המסקנה החשובה ביותר מבחינת יהודי ארצות הברית וישראל: ישראל כבר אינה רק סעיף במדיניות החוץ של מועמדים דמוקרטים. היא הפכה לסמן זהות בתוך המפלגה — דרך להבחין בין האגף הפרוגרסיבי לבין המרכז, בין מועמדים שמבקשים להתרחק מאייפא"ק לבין אלה שממשיכים לראות בברית עם ישראל עיקרון בסיסי.

אין עדיין גל אחד ברור. יש מדינות שבהן העמדה הפרו־פלסטינית מביאה קולות, ומקומות שבהם היא עדיין מעוררת התנגדות משמעותית. אבל אחרי הלילה האחרון כבר קשה להתעלם מהמגמה: הקרב על עתיד היחסים בין המפלגה הדמוקרטית לישראל כבר לא מתנהל במסדרונות הקונגרס.

הוא מתנהל בקלפי.