אזכרה למעשה זוועה ייחודי, שהפך לחלק מהנורמה

האירוע שרבים רואים בו את טבח בית בספר הראשון בתולדות ארה"ב התרחש בקהילה הפרברית של ליטלטון שבקולורדו, היום לפני 20 שנה. שני תלמידי שמינית מבית הספר התיכון קולומביין רצחו 12 חברים לספסל הלימודים ומורה, ויצרו את הדפוס למעשי הירי בבתי הספר המלווים אותנו עד היום.

 

מחשבות, תפילות, פרחים ונרות. מה שפעם לא נתפש הוא היום חלק מהמציאות (צילום: the Denver Channel)

 

עבור קיקי לייבה, שהיה בשנתו הראשונה כמורה ושרד את הירי, אין כל דרך לשכוח. "אני יכול לראות את הצללית של חמוש שמחזיק רובה ארוך, אבל אני גם שומע את קולות הירי", סיפר לייבה בראיון לכתב רשת CBS, בארי פיטרסון.

ב-20 באפריל 1999 הטמינו שני תלמידים בבית הספר קולמביין, אריק האריס ודילן קלבולד, פצצות מחוברות למכלי גז פרופן בקפיטריה של בית הספר, במטרה להרוג מאות במהלך ארוחת הצהריים. משהתברר להם שהמטענים אינם מתפוצצים, נכנסו השניים לבית הספר, חמושים ברובי סער, והרגו 12 תלמידים ומורה ופצעו 23 נוספים.

על אף שהמעשה הצית סערה ציבורית אדירה, ואינספור דיונים וחיבוטי נפש, לא רק שהתופעה לא נגדעה באיבה - היא הפכה לנורמה. במרץ 2018 פירסם הוושינגטון פוסט ניתוח נתונים, ממנו עולה כי מאז טבח קולומביין אירעו בממוצע עשרה מקרי ירי בבתי ספר ברחבי ארה"ב מדי שנה.

אמנם רובם של אלה הם מקרי ירי בודד וממוקד, ולא מעשי טבח המוניים וחסרי אבחנה, אולם למרבה הצער גם אלה הפכו לאירוע קבוע יחסית. מספר האירועים בהם ירה אדם בבית ספר והרג שני אנשים או יותר בנוסף לעצמו, מאז הטבח בקולמביין, עומד על 15 - כמעט אחד לשנה. מספר המקרים בהם נהרגו לפחות 10 עומד על חמישה - אירוע קבע של פעם בארבע שנים, כמו בחירות או מונדיאל, רק הרבה פחות נעים.

 

אחרי 20 שנה, עדיין יש טראומה - אבל חייבים לדבר על זה, עד שמשהו ישתנה. קיקי לייבה (צילום: ת'יאו סטרומר, טיים מגזין)

 

לייבה עדיין מלמד בקולומביין כיום, וכשמדברים איתו על האסון ששינה את חייו לעתים לא ברור אם זה היה לפני 20 שנה, או אתמול. "לטראומה יש זיכרון", אומר לייבה. "אנחנו מרגישים אותה". כיום עדיין מתהלכים במסדרונות האלה תלמידים שלומדים אנגלית, מתמטיקה - והיום, גם כיצד לשרוד מצב של יורה פעיל.

לייבה יוצא בראיון גם נגד הלחץ החברתי הסמוי "להחלים", שמשמעו בעצם "להתקדם, לעבור הלאה". לדבריו, "קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר היא זו שלא נפגעה פיזית, אלא רק מוכת טראומה - ובמיוחד המשפחות שהולכים לאבד בתוך כל זה".

לאחר הטבח בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט, הצוות שם ביקש מקיקי לבוא ולחלוק את תובנותיו וזיכרונותיו. "לראות את זה בפנים שלהם, בעיניים שלהם, היה כל-כך קשה", הוא מספר. אולם הוא מסכים שחשוב לקורבנות להיפגש עם מישהו שהיה במצבם ויכול להבין את העובר עליהם.

היום התקיים בליטלטון אירוע זיכרון לקורבנות הטבח ההוא. למעלה מאלפיים איש התייצבו בפארק בפרבר של דנבר להתייחד עם זכר הקורבנות - ולהביע סולידריות עם קהילה שבבשרה עדיין פעור פצע מדמם. לייבה סבור שחשוב להמשיך לדבר על מה שקרה באותו יום, ומה שקרה מאז במקומות אחרים. "הזיכרון הוא משהו שנצטרך להתמודד איתו עד שמשהו ישתנה". לייבה ורבים תוהים - כמה עוד מאלה נצטרך לסבול, עד שמשהו אכן ישתנה?